מושג "היהודי החדש" בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו

ד"ר דוד שחר

מושג "היהודי החדש" בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו (1918-1882)

בחברה מסורתית, האידיאל של החינוך מוכתב על ידי המסורת המצטברת הבאה לידי ביטוי במציאות הקיימת והחינוך ממלא בעיקר תפקיד ככוח משמר וכאמצעי להבטיח את קיומה הרציף של החברה. לעומת זאת, בפרקי זמן ובתקופות שבהם נמצאת החברה בנקודות מפנה או בעיצומו של שידוד מערכות תרבותי, פוליטי ולאומי – החינוך, בתור פונקציה חברתית, הופך לזירת התמודדות בין המערכות הנורמטיביות השונות ויכול לשאת אופי של מהפיכה ומאבק של ממש. המשימה המוטלת אז על החינוך אינה רק בהעברה של ירושת העבר לדור החדש, אלא בקבלה של ערכי החברה החדשה, במיצוים ובהעברתם לדור ההמשך, ובכך להפוך את בני הדור הזה למשתתפים ביצירת התרבות החדשה.

הרעיון שהחינוך חייב לשמש מנוף לתיקון ולגיבוש החברה, החל למלא תפקיד חיוני במיוחד בהתפתחות החברה המערבית בעקבות התעוררות תנועת ההשכלה באירופה, ומאז מצא את ביטויו כמעט בכל תנועה ששאפה לשינוי חברתי, פוליטי ותרבותי. התגלמות ברורה ביותר של הרעיון אפשר למצוא בתהליכי התהוותה של הלאומיות ועם ההכרה שבכוחו של החינוך הלאומי להפעיל בני אדם ולעורר אותם למאבק לאומי ולגייסם לשירות היעדים הלאומיים בתהליכי בינוי האומה. הנחת היסוד שבאה כאן לידי ביטוי - שמהפיכה חברתית השואפת לשנות את הקיים וליצור התחלה חדשה בחיי האדם והחברה, תלויה גם בדורות ההמשך, וכדי שתצליח קיים הצורך לעצב דמות אנושית חדשה – דמות אידיאלית המייצגת ומשקפת את דיוקנה של החברה הלאומית הנכספת.

הנחת היסוד שהצלחתה של כל מהפיכה תלויה בחינוך ככלי מרכזי שיאפשר לה לקדם ולהגשים את יעדיה, היתה משותפת גם לתנועה הציונית. התנועה הציונית ראתה עצמה כמחוללת שינוי טוטלי באורח החיים היהודי, במטרה ליצור חברה חדשה, ישות לאומית עצמאית וטיפוס חדש של יהודי שהעם היהודי היה חסר במשך מאות שנים. התנועה הציונית נשאה עיניה לטיפוס אידיאלי המבוסס על שינוי רדיקלי, והיא הציבה את הדמות של "יהודי חדש" או "עברי חדש" כביטוי לדיוקן אידיאלי חדש השונה במהותו  מהיהודי הגלותי הישן.[1] השימוש במושג "עברי" בהקשר לדיוקן האידיאלי של "אדם חדש" נתפס כביטוי לשיבה אל מקורות ראשוניים – קדומים ואותנטיים של תקופת בית ראשון ושני, וגם הוא מלמד על הבחנה סמנטית שאיפיינה וביטאה את הפער שבין הוויה נשללת (הגלות) לבין הוויית התחייה וההתחדשות.

ביחס לרעיון של "אדם חדש" שיתגלם  בדמותו של "יהודי חדש", ההיסטוריונית אניטה שפירא מדגישה שאין מדובר בדמות מונוליתית והיא מצביעה על דגמים שונים של "יהודי חדש" המשקפים את תפיסתם ודרכם האידיאולוגית של אישים וזרמים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל ובתנועה הציונית:[2]

א.דגם שנוצר בבית מדרשו של אחד העם, דגם של יהודי חילוני, משכיל ובעל זיקה עמוקה לתרבות היהודית, אדם מוסרי וליברל מתון בהשקפותיו ובדרכי פעולתו.

ב. דגם שנקשר  למנהיגים ציונים כמו פינסקר, הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי, דגם של יהודי מודרני בעל זיקה לתרבות האירופית אך גם בעל הכרה לאומית המחויב לעמו.

ג. דגם שנקשר לתפיסתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וחוג השפעתו ששאב את השראתו מהפילוסופיה הוויטליסטית האירופית ובעיקר זו של פרידריך ניטשה. על פי דגם זה, "היהודי החדש" הוא מי שמשתחרר מהמטען ההיסטורי של המסורת היהודית ושואף לשוב אל המקורות העבריים הקדומים של תקופת בית ראשון ושני, ולחיות חיים טבעיים וגשמיים – לעצב את גורלו במו ידיו, לעבוד את האדמה, לתת קדימות ליופי על פני המוסר, להיות מסוגל להיות לא-מוסרי, להעדיף את הארציות על פני הרוחניות, את היצריות על הרציונליות ואת הרגש על התבונה.

ד. דגם סוציאליסטי שספג השראתו מתפיסותיו הוויטליסטיות של ברדיצ'בסקי וקיבל ביטוי בהווייה הציונית והארץ-ישראלית בדמות החלוץ. "היהודי החדש"  על פי דגם זה הוא "אדם המוכן להתגייס למען מטרות הלאום ולהתחייב להן תוך ויתור על טובתו הפרטית, למרוד באורח החיים שהורגל לו ולעלות לארץ ישראל כדי להיות בה האוונגארד שיכין את הקרקע לעליית המונים...הוא איש מעשה המקדש את העבודה הפיסית, בעיקר בחקלאות...".[3]

דגם או מודל אחר של "אדם חדש" אשר לפיו עשוי היהודי להתעצב, מציגה החוקרת יפה ברלוביץ - מודל המשקף את תפיסתה ודרכה של תנועת חיבת ציון בתקופה הנדונה כאן. על פי מודל זה, "היהודי החדש" מתאפיין בשלוש שלמויות תכוניות: שלמות החוסן, שלמות מוסרית ושלמות לאומית. תכונות אלה, מדגישה ברלוביץ, ניזונות משתי קונצפציות מנחות: "האחת מתקשרת עם העבר והיא 'הזכרון הקולקטיבי', והשניה מתקשרת עם ההווה הפרקטי והיא 'שלילת הקיים'. קונצפציית 'הזכרון הקולקטיבי' מעניקה למודל 'היהודי החדש' את כל אותה מיתיזציה של תכונות נכספות כפי שהועברו בזכרונותיו המשותפים של העם...לעומת זאת, קונצפציית 'שלילת הקיים' מציעה תכונות על דרך העיצוב המונע; קונצפציה מעשית זו מחייבת אך ורק אותן תכונות שהן בבחינת הנגדה והיפוך לכל אותן תכונות היסטוריות לא-טבעיות שדבקו ביהודי הגלותי עם השנים".[4] עיקרו של דבר, מודל זה מבטא יציאת חוצץ נגד היהודי הגלותי ונגד נסיבות המציאות שיצרה אותו. היהודי הגלותי אינו אלא עיוות של "היהודי המקורי" אשר גובש ועוצב בארץ ישראל של טרם גלות. פירושו של דבר על פי הקונצפציות האמורות, החזרת היהודי אל טבעו הראשוני וחידוש תכונותיו המקוריות.

ברוח התפיסה הציונית שראתה צורך בעיצובה של דמות אנושית חדשה המתאימה למימוש היעדים הלאומיים, כך גם בחינוך העברי בארץ ישראל מראשיתו, משנות השמונים של המאה התשע-עשרה ועד תקופת מלחמת העולם הראשונה[5]  - התגבשה השאיפה בדבר הצורך לעצב דמות אנושית חדשה, דיוקן רצוי של דור הבנים הארצישראלי. השאיפה להכות שורשים בארץ ולבסס את המפעל הציוני על עיצוב דמותו של דור ההמשך, היתה הנחת יסוד של החינוך הלאומי-הציוני בארץ ישראל. לאור הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של התחייה הלאומית, שאפו המורים העבריים "ליצור מהחומר הרך מתינוקות של בית רבן אנשים כפי רוחנו ומגמתנו",[6] וראו צורך "ביצירת אותו היהודי הלאומי שידע להלחם נגד כל המכשולים החיצוניים והפנימיים, להתגבר עליהם ולהגשים את רעיון התחייה".[7]  

הציפייה בקרב המורים העבריים להיווצרות טיפוס יהודי חדש וכן חברה ותרבות יהודית חדשה, היתה בעצם ביטוי לאמונה בכוחו של החינוך. ברור היה להם גם שמדובר במשימה קשה. כך, למשל, המורה פנחס שיפמן הבין וביטא קושי זה:

הטיפוס הקבוע של תנאי החיים העבריים התמוטט וביחד עם זה התחוללה מהפכה רבה בצורתו החקוקה של הטיפוס העברי. השכבות הפנימיות של העם, שעוד לא הכירו כראוי במהפכה הפנימית והחיצונית הזאת, עודן אוחזות בדרכי החיים הישנים של הטיפוס הקודם, אבל, בעל כורחן, גם השכבות הללו יתנועעו, אם כי עד הנה לא הכירו עוד בתנועה הכבירה שהתחוללה בכל מקצועות החיים האנושיים בכלל ובעולמנו העברי בפרט. אולם השכבות העליונות של עמנו, שבאו בנגיעה עם העולם האנושי, הרגישו מיד בשינויים הרבים שהתחוללו מסביבם ובפנימם בם הרגישו והכירו, שהישן נהרס ועולם חדש בעל צורה מיוחדת מתרקם ועולה. ובשכבות אלה התעוררה בחזקה תנועה כבירה והסתגל אל תנאי החיים החדשים ולסגלם אל ההרכב המיוחדת של האישיות הלאומית-העברית-היסודית. ושאלה נשגבה וקשה עמדה לנגד עיניהם: איך לחיות? הרכבתם של יסודות החיים הקודמים נהרסה והרכבה חדשה מתרוצצת לבוא. הפרובלמה של הרכבת יסודות היא היותר נשגבה וביחד עם זה היותר קשה והיותר מטרדת בחיים האנושיים...מוכרחים הננו ליצור טיפוס חינוכי אחר, אבל על פי איזו תבנית?...איזו צורה חפץ החינוך העברי לתת להאיש שלו?...[8]

מן האמור עשויות להיגזר מספר שאלות: מהי אפוא דמותו של טיפוס האדם החדש שעמדה לנגד עיניהם של המורים העבריים? מהם הקווים האופייניים של "היהודי החדש" בתפיסתם של המורים העבריים? האם הם עומדים בהתאמה לדגם אחד או יותר מבין הדגמים שנמנו קודם? עניין לנו כאן באחת הסוגיות המרכזיות המבטאת ומשקפת את האתוסים המכוננים שכיוונו את דרכו של החינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו, בנקודת הזמן של חברה לאומית מתהווה.

משנות התשעים של המאה התשע-עשרה אנו מוצאים יותר ויותר התייחסויות של המורים העבריים לטיפוס האדם החדש שבית הספר העברי צריך לעצב. בהתכנסות של מורים עבריים באסיפת המורים השניה,[9] הצביעו המשתתפים על תכונותיו האינטלקטואליות והמוסריות של הילד שאותן יש לפתח:"לגדל בנים נאמנים, משכילים, טהורי מידות ונקיי הדעת, מלאי הידע והחכמות"[10]. מורים עבריים שהשתייכו ל"אגודת בני משה  ביפו דיברו על דמות אידיאלית של חקלאי בדמותו של איכר רוסי גדל-גוף ופשוט, כדוגמת אנשי קוסטינה (באר טוביה).[11] הטיפוס האידיאלי לפי המורה זאב יעבץ תואם את השקפת עולמו הדתית-הלאומית: "אל לנו לשכוח כי אומרים אנו לגדל פה דור של איכרים תמימים יראי ה' ובעלי כוח...".[12] ברוך בן יהודה, שהיה מתלמידיו של המורה שמחה חיים וילקומיץ, מציין בזכרונותיו כי וילקומיץ גרס שאנשי הטבע והעבודה יכולים להיות גם "אנשי האידאלים המרוממים", "הספר והמחרשה – אינם תרתי דסתרי", והציע לטפח אידאל של "איכרים נאורים", שתכונותיהם: "איכרים משכילים, בעלי תורה ודעות, אוהבי אמת ויופי, מעורים בקרקע המולדת ולוהטים בזוהרה, יודעי עבודה וחיים בה, ישרים ואנשי מוסר".[13] וכך גם מציין משה סמילנסקי באופן דומה, כי וילקומיץ הגדיר את "תעודת בית הספר העברי" – "לחנך דור בריא ועובד, דור חי וחופשי הקשור בלבו ונפשו לסביבתו, דור משכיל ומפותח, המבין ויודע את העולם בכלל ואת עמו בפרט".[14] משה סמילנסקי הדגיש גם את תכלית עיצובו של הטיפוס האידיאלי העברי כמי שנועד לשרת את  צורכי הלאום ודיבר על "אנשים בריאים, בעלי נטיות בריאות וטבעיות, והאנשים הבריאים האלה צריכים להתחנך מילדותם באופן שיהיו קשורים בכל נימי נפשותיהם אל סביבתם...ובה ידבקו...ויהיו מוכנים להקריב את הכל...".[15] וילקומיץ הרבה לתת דעתו לתכלית זו של עיצוב דור הבנים על מנת שיהיה "תפארת לנו" ומדגיש כי "עלינו לגדל דור חדש , בריא ברוחו, בגופו, דור חכם וחזק, שיהיה תפארת לנו ולכל האנושות כולה".[16] לדידו, יש "להחליש את האישיות הנפרזת השוררת בעמנו, למען הרגיל את הילד כי איננו עולם בפני עצמו, כי אם פרט אחד מהכלל, חלק מהשלם".[17] ובדומה לוילקומיץ גם המורה יצחק אפשטין מדבר על האופן בו יוכשרו התלמידים לחיי החברה החדשה ולתפארתה: "עלינו לגדל אנשים חזקים...למען יהיה לנו דור חכם וחזק שיהיה תפארת לנו".[18]המורה יהודה גרזובסקי סבר אף הוא כי אין להסתפק בטיפוח אדם חזק ובריא ויש לעשותו "משכיל להשתלם בלימודים שונים ולהתפתח ברוח".[19] תמים דעים היה המורה יוסף ויתקין שגרס כי יש "לעשות את התלמידים אנשים משכילים ולאומים אדוקים, יש לטעת בליבם חובת העם והארץ, תורת השפה העברית".[20] ובדומה לשאר המורים העבריים בתקופת העליה הראשונה, גם המורה ישראל בלקינד שאף לעצב "דור חדש, דור עברי במלוא מובן המלה, דור אשר גוף בריא, ורוח בריאה בו יתלכדו, דור אשר ידיו תדענה לאחוז באת ובמחרשה ופיו ידבר בשפתנו ויהגה בלשוננו".[21]

כפי שגורסת רחל אלבוים-דרור במחקרה על החינוך העברי בארץ ישראל, ככל שגוברת השפעת העליה השניה על ציבור המורים, כן הולך וגובר הדימוי החילוני של "העברי החדש" ופוחת והולך המרכיב היהודי שבאדם החדש, שאותו מבקש בית הספר העברי לחנך ולעצב. לעתים, הולכת ומחריפה ההנגדה שבין "היהודי" ל"עברי" ו"היא מהווה כיוון דרך, שלאורה מתעצבת דמותו של האדם החדש".[22] כך, למשל, בין קווי דמותו של "היהודי החדש" בתקופת העליה הראשונה, אשר עוררו תהודה חזקה בתקופת העליה השניה, היה יסוד הכוח והגבורה. יסוד זה מצא ביטוי ברור בהערצה הרומנטית של צעירי העליה השניה לכוח גופני ולנשק, להקרבה עצמית ולנכונות למוות למען המולדת. כך גם הזיקה לאדמה, המבוססת על עמל כפיים, עוררה תהודה חזקה בעליה השניה, שהציבה את טיפוס החלוץ כאידיאל. ליסודות ערכיים ואידיאולוגים אלה היתה השפעה על המורים העבריים.

יסוד עבודת האדמה נקשר ללאומיות הרומנטית הדורשת מחד גיסא קשר למולדת, ומאידך גיסא לזרם הוויטליסטי המדגיש את כוח החיים והארציות. כך, למשל, המורה בן ציון מוסינזון, רואה את האידיאל בתרומתו של "דור חדש עברי" – "דור בריא וחזק, דור שואף לתחייה, דור אוהב עמו וארצו".[23] והמורה חיים בוגרשוב רואה את דמות המופת כמנוגדת בתכלית לדיוקנו של היהודי הגלותי: "הבוגרים צריכים לצאת לעולם הרחב לא כיהודים שבורים ורצוצים, לא כמדוכאי רוח כמו יושבי הגולה, אלא בריאים ושלמים ברוחם".[24] תיאור שלם ונוקב ברוח התפיסה הוויטליסטית שרווחה בתקופת העליה השניה וגם בקרב המורים העבריים מביא יעקב כהן במאמר פתיחה שכתב לקובץ "העברי החדש" שהוא כולו תיאור מלא הוד והדר של דמות העברי החדש:

אנשי הגלות הרצוצים יביטו בו בעוורון ונכר, בחשד ובקנאה, ואולם שקט וגא יביט בהם העברי החדש וצחוק החזק הבוטח על שפתיו...עיניו של העברי החדש הן הן עיני השמש הצעירה אשר תיבשנה כל מצולות הרפש...הוא בא בשירת היצירה והמלחמה...אדמה ירוקה וטלולה תצהל תחת רגליו ושפה צעירה והוד קדומים לה תצלצל מפיו...העברי החדש יהיה האדם החדש...אכן נהדר יהיה מראה העברי החדש בדרכו קוממיות על אדמת אבותיו... גא ואיתן יצעד כעברי הקדמון, קו דומם נאצל מיסורי דורות על לחיו ובעיניו העמוקות זהרי העתיד. חוסן עם-אל ורוממות אל בגובה מצחו ועל רעמת ראשו הוד נצחון האדם...רוח אבותינו הקדמונים ושמש העולם הגדולה שותפים הם במעשי היצירה...מי כאן חולם, מי כאן לוחם, מי כאן גא ואמיץ רוח, יבוא וילך עמנו – לקראת העתיד! ...כי הוא הולך ובא, מקרבנו הוא בא – העברי החדש.[25]

יעקב כהן מייחס אפוא ל"עברי החדש" מכלול רחב של תכונות שבמהותן משקפות תפיסה ויטליסטית ורומנטית והוא מעמידן בניגוד בולט למה שמיוחס לדמותו של היהודי הגלותי.

מעבר להבדלים שבין תקופת העליה הראשונה לתקופת העליה השניה, אפשר לסכם ולציין בקווים כלליים את דמותו של הטיפוס החדש הרצוי על פי תפיסתם של המורים העבריים: הטיפוס הרצוי יהיה בריא בגופו ובנפשו, חסון וזקוף קומה, חזק, אמיץ, חרוץ, קרוב לטבע, חי מיגיע כפיו ונהנה מעמלו; הוא יאהב את מולדתו, יעבוד בשמחה את אדמתה ויגן עליה במסירות נפש, לשונו ותרבותו תהיינה עבריות; דרכי חייו, דיבורו ולבושו יהיו פשוטים; אופיו יהיה ישר וצנוע, נאמן, אמיץ ורודף צדק. מכלול התכונות הללו מצביע בבירור על דמות אדם המנוגדת בתכלית לדיוקנו הסטריאוטיפי השלילי של היהודי הגלותי, הן בתכונות אופיו והן בהתנהגותו החברתית.

סימני ההיכר של הטיפוס האידיאלי אמנם אינם אחידים אצל כל המורים העבריים, אבל הם משקפים קווים אופייניים דומים, ובעיקרו של דבר עונים למכלול השלמויות במודל "היהודי החדש" של חיבת ציון: שלמות החוסן, שלמות מוסרית ושלמות לאומית. מבין הדגמים השונים של "היהודי החדש" ששיקפו את תפיסתם ודרכם של אישים וזרמים שונים  בישוב היהודי בארץ ישראל, ניתן גם להבחין בנקל שהדגם הדומיננטי בקרב המורים העבריים היה זה שנקשר לתפיסתו של ברדיצ'בסקי וגם לדמות החלוץ כמי שמוכן להתגייס למען מטרות הלאום ולהתחייב להן תוך ויתור על טובתו הפרטית.

לתפיסותיו של אחד העם היתה חשיבות והשפעה רבה על עיצוב החינוך העברי בארץ ישראל ובקביעת יחסו למורשת ההיסטורית-תרבותית היהודית ובעיקר מבחינת מימד רציפותה של המורשת, טיפוח נושאים יהודיים וזיקה לאוצרות התרבות היהודית של העבר. אולם, בשינוי "האדם" ויצירתו של "יהודי חדש", לגישה הוויטליסטית והרומנטית שנקשרה לתפיסותיו של ברדיצ'בסקי היתה השפעה רבה יותר יותר מזו של אחד העם. ברדיצ'בסקי הדגיש את הניגוד בין "יהודים" ל"עברים" ובראייה היסטוריוסופית חרץ את גורלם של "היהודים האחרונים" שקיצם ההיסטורי קרב ובא ממילא, והגדיר את ראשיתו של פרק היסטורי חדש העומד בסימנם של "עברים חדשים"  המסמנים את הניתוק מתולדות ישראל בגולה וחזרה אל ההיסטוריה הקדומה. תפיסה זו של ברדיצ'בסקי ביטאה את התמורה היסודית בראייה ההיסטורית ובזהות העצמית היהודית, וביטאה את הלך הנפש של הדור הלאומי בארץ ישראל שנמשך אחר חדשנות הצורה, הסגנון והתוכן של מסרים אלה, וכפי שניתן לראות היו לכך גם מהלכים בקרב המורים העבריים.

כללו של דבר, ממכלול התכונות של "היהודי החדש" או "העברי החדש", כפי שעמדנו עליהן,  מצטיירת דמות ברורה ומוסכמת למדי. בדמות זו בולטות התכונות המשותפות והיעדים הקולקטיביים, ואין בה בהכרח מקום לפרטים בעלי תכונות אינדיבידואליות. עיצובו של הטיפוס האידיאלי – כל כולו נועד לשרת, בצורה הטובה ביותר, את צורכי הלאום בבניית עם מחודש, בריא ושלם. טובת הפרט, מאווייו ושאיפותיו אינם רלוונטיים בעיצוב דמות האדם האידיאלית. כאן באה לידי ביטוי תפיסה חינוכית הרואה את ייעודו של "היהודי החדש" או "העברי החדש" בהתאמתו לתפקידים שהוא ממלא בחברה המתהווה ולא בפיתוח הכשרים האישיים של הפרט.

---

[1] על מושג היהודי החדש או העברי החדש ראו: א' שפירא, "המיתוס של היהודי החדש", בתוך: א' שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל-אביב 1997, עמ' 174-155; י' ברלוביץ, "מודל היהודי החדש בספרות העליה הראשונה – הצעה לאנתרופולוגיה ציונית", עלי שיח, 18-17 (תשמ"ג), עמ' 55-54; מ' רוזנשטין, 'היהודי החדש': הזיקה למסורת היהודית בחינוך התיכוני הציוני הכללי בארץ ישראל  מראשיתו ועד קום המדינה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברת בירושלים,1985, עמ' 27-26; ג' שקד, הסיפורת העברית 1980-1880, תל-אביב תשמ"ג, חלק ב, עמ' 47-40; י' קונפורטי, "היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידיאולוגיה והיסטוריוגרפיה", ישראל, 16 (2009), עמ' 82-63. על ההבחנות בין "יהודי", "עברי" ו"אדם" ומשמעויותיהם ראו: י' קלוזנר, "האומה העברית בהתחדשותה", בתוך: י' פטאי וצ' וולמוט (עורכים), ממבחר הסיפור הארצישראלי, ירושלים 1938; א' אבן זוהר, "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל, 1948-1882", קתדרה, 16 (תש"ם), עמ' 193-190.

[2] א' שפירא, לעיל הערה 1. טיפולוגיה קרובה אך לא זהה לזו שמציגה א' שפירא ראו: י' קונפורטי, לעיל הערה 1.

[3] א' יער, ז' שביט, מגמות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה 2001, עמ' 145.

[4] י' ברלוביץ (לעיל הערה 1), עמ' 55-54.

[5] ד' שחר, "לאיפיון 'תקופת הראשית' של החינוך העברי בארץ ישראל", אתר historyshahar.blogspot.com, מאי 2017; וראו גם: י' בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, תל-אביב, 1993, עמ' 47.

[6] ישראל בלקינד, קרית ספר – בית ספר לאומי לתורה, לעבודה ולחנוך, אתתל"ח לגלותנו [1908], הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) 28779, עמ' 4. י' בלקינד (1929-1860)  עלה לארץ בשנת 1882, עמד בראש המרד נגד פקידי הברון בראשון לציון ולאחריו התיישב בגדרה ושימש בה מורה בשנים 1886-1885, יסד את בית הספר העברי ביפו ואחר כך לימד בבתי ספר אחרים בארץ. בשפיה יסד בית ספר –"קרית ספר". במשך שנות עבודתו הרבות כמורה כתב תכניות לימודים וספרי לימוד.

[7] בן ציון מוסינזון,לשאלת החינוך בארץ ישראל, הוצאת הסתדרות המורים, תל-אביב תרפ"ג, עמ' 2. ב"צ מוסינזון (1942-1878) עלה לארץ ב-1907 והיה מהמורים הראשונים בגימנסיה "הרצליה" ולימים שימש מנהלה.

[8] פנחס שיפמן, "הפרובלמה החינוכית?", הזמן, מאי-יוני 1905. פ' שיפמן (1945-1873) היה ממנהיגיו ודובריו של החינוך הדתי הלאומי ביישוב מאז ימי העלייה השניה.

[9] ששה מורים עבריים ממושבות יהודה ומיפו, שהתכנסו בראשון לציון בנובמבר 1891 יסדו את אגודת המורים העבריים הראשונה בארץ ישראל. האגודה שנתכנתה בפי מייסדיה "אסיפת המורים", פעלה כארבע שנים במטרה להניח תשתית פדגוגית ומינהלית אחידה ומחייבת לכל בתי הספר הלאומיים בארץ ישראל.

[10] זכרון דברי האסיפה השניה, כ"א בחשוון תרנ"ב, אוסף יודילוביץ, אצ"מ A192/765, עמ' ה-י.

[11] משה סמילנסקי, "העובד", בתוך: י"ל ריקליס, המורה, תל-אביב תשי"ט, עמ' 10.

[12] ז' יעבץ באיגרת למיכאל ארלינגר, בה הוא מציע תכנית לחינוך ילדי האיכרים בארץ ישראל, 5 באפריל 1888 (תרמ"ה). פורסם ב'הארץ' תרנ"א, תחת הכותרת "על דבר החינוך לילדי האיכרים בארץ ישראל". זאב יעבץ (1924-1847) היה בין מייסדיה של צנועת חיבת ציון. בשנת 1888 עלה לארץ. שימש מורה בכפר יהודייה ואחר כך נקרא לכהן כרב ומנהל בית הספר העברי בזכרון יעקב. בשנת 1892 נאלץ לעזוב את המושבה בשל סכסוכים עם פקידות הברון. עד 1897 ישב בירושלים והירבה לכתוב בענייני החינוך העברי ברוח דתית-לאומית – מאמרים, תכניות לימודים, ספרי לימוד. בשנת 1897 עזב את הארץ. ספרו המרכזי "תולדות ישראל" נתפרסם ב-14 כרכים.

[13] ברוך בן יהודה, "ש"ח וילקומיץ", המורה (לעיל הערה 10), עמ' 47.

[14] מ' סמילנסקי (לעיל הערה 10), עמ' 32. שמחה חיים וילקומיץ (1918-1872) היה דמות מרכזית בין המורים העבריים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל. הוא עלה לארץ ב-1896, לימד במושבה רחובות ואחר-כך עבר לגליל וניהל את בית הספר במטולה. משנת 1902 החל לנהל את בית הספר בראש פינה. לימד במושבות הגליל תשע-עשרה שנה.

[15] מ' סמילנסקי, "לשאלות ההתיישבות בארץ ישראל", השילוח, יד (תרס"ד), עמ' 440.

[16] פרטיכל של אסיפת היסוד  של הסתדרות המורים העבריים בזכרון יעקב, בתוך: ד' קמחי (עורך), ספר היובל של הסתדרות המורים, תרס"ג-תרפ"ח, ירושלים תרפ"ט, עמ' 391.

[17] ש"ח וילקומיץ, "על אודות בתי הספר במושבות אחינו בארץ ישראל", בתוך המורה (לעיל הערה 10), עמ' 168.

[18] שם. יצחק אפשטין (1943-1862) עלה לארץ ב-1885. היה מורה ומנהל בבתי הספר בצפת, במטולה, ראש פינה ובסמינר לוינסקי. הירבה לכתוב בנושאי החינוך העברי.

[19] מד"ד [יהודה גרזובסקי], "בתי הספר במושבות", השילוח, ד (תרנ"ח), עמ' 265. יהודה גרזובסקי (1862-1950) עלה לארץ בשנת 1887. לימד במושבות עקרון וזכרון יעקב. ב-1893 נמנה עם מייסדי בית הספר לבנים ביפו. בשנת 1891 יזם עם חברו דוד יודילוביץ את אסיפת היסוד של המורים ולקח חלק פעיל באסיפותיה. הוא הירבה לכתוב בנושאי חינוך: מאמרים, תכניות לימודים, ספרי לימוד.

[20] יוסף ויתקין, "על היחס שבין בתי הספר ובין הסביבה" (1903), בתוך: י' ויתקין, כתבים – מאמרים, הרצאות, רשימות, מכתבים, תל-אביב תש"ט, עמ' 94. יוסף ויתקין (1912-1876) עלה לארץ ב-1898, היה פועל חקלאי במושבות העליה הראשונה ואחר-כך מורה בגדרה, במסחה ומנהל בית הספר בראשון לציון.

[21] י' בלקינד (לעיל הערה 5), עמ' 4.

[22] ר' אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 359.

[23] ב"צ מוסינזון, "התנ"ך בבית הספר", החינוך, א (תר"ע), עמ' 119.

[24] מתוך נאומו של בוגרשוב באסיפה השנתית של הגימנסיה העברית ביפו (גימנסיה הרצליה), 4.9.1911. מובא בספר: ד' סמילנסקי, עיר נולדת, סיפורן של תל-אביב וארץ ישראל בתקופת העליה השניה, תל-אביב 1981, עמ' 137. חיים בוגרשוב (1963-1876) עלה לארץ ב-1906 והיה ממניחי היסוד לגימנסיה "הרצליה" ולימים נמנה בין מנהליה.

[25] י' כהן, (עורך), העברי החדש, ורשה תרע"ב, עמ' 10-9.