שילוב היסטוריה כללית ויהודית

ד"ר דוד שחר

שילוב היסטוריה כללית ויהודית בתכנית הלימודים ובספרי הלימוד בהיסטוריה בהיעדר מודל אקדמי

בתכנונן והפעלתן של תוכניות לימוד היסטוריה כרוכות שאלות מעשיות וערכיות רבות. ביניהן ניתן למנות גם את היחס הכמותי והאיכותי בין לימוד ההיסטוריה הלאומית ללימוד היסטוריה כללית. האם יילמדו שני תחומים אלה כמקצועות נפרדים או שמא ישובצו פרקים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית כהשלמה ללימוד פרקים מן ההיסטוריה הלאומית הקרובים להם בזמן והמקום? מהו הקשר הענייני והסינכרוני שבין ההתרחשויות והתמונות בהיסטוריה הכללית ובין תולדות עם ישראל?

גם בהיסטוריוגרפיה היהודית וגם בקרב מתכנני וכותבי תוכניות לימודים בהיסטוריה עולה שאלת הזיקה בין ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה של עם ישראל. ברור שאין ללמד את תולדות ישראל מבלי שתינתן המסגרת החיצונית למאורעות הפנימיים ואין להבין את תולדות עם ישראל מבלי לדעת את הרקע הכללי ואת הגורמים החיצוניים שפעלו עליהן. מובן מאליו שתולדותיה של אומה הפזורה בין העמים והארצות קשורות בתולדות האומות והארצות שביניהן ובהן היא יושבת. השאלה היא לא על עצם השפעה זו, שאין חולק עליה, אלא על טיבה ועל מידת ערכה בקביעת גורלם  של קיבוצי היהודים בארצות פזוריהם; והרי אין אפשרות להבין כהלכה כמעט שום היסטוריה לאומית ללא הכרת הרקע שלה, ועובדה היא שחייו ההיסטוריים של שום עם לא התפתחו בחלל ריק, בהתבדלות וללא זיקה לעמים אחרים, אלא מתוך השפעה הדדית ותלות כלכלית, חברתית, תרבותית ומדינית.

ההיסטוריה של עם ישראל מתפרשת על פני אלפי שנים ומתרחשת במקומות שונים בעולם, היינו היסטוריה של עם המפוזר בעולם כולו. תוצאת הפיזור הנרחב של העם היהודי היא שההיסטוריה שלו כרוכה באופן הדוק בהיסטוריה של אומות אחרות. מכאן שאי אפשר למעשה ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל כנושא מבודד, ללא קשר להיסטוריה הכללית. מכאן שבשאלת השילוב בין היסטוריה כללית ויהודית ניתן להעלות אפשרויות שונות המייצגות טווח נרחב של אפשרויות ביניים, בתוך סקאלה הנעה בין הפרדה מלאה לבין שילוב ללא הפרדה בין ההיסטוריות:

 א.         העמדת ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה של עם ישראל כשני מקצועות נפרדים.

 הפרדה בין שתי ההיסטוריות מאפשרת יחס כמותי ואיכותי שווה, או יחס כמותי ואיכותי לא שווה, היינו העמדת אחת ההיסטוריות במרכז; כך למשל, מטעמים אוניברסאליים, בהפרדה בין שתי ההיסטוריות ההיסטוריה הכללית היא זו שתוצב במרכז, או לחילופין מטעמים אידיאולוגיים ולאומיים ההיסטוריה של עם ישראל היא זו שתוצב במרכז.

 ב.         שילוב בין שתי ההיסטוריות.

השילוב בין שתי ההיסטוריות מזמן שתי אפשרויות: האחת, התמקדות בהיסטוריה של עם ישראל ולימוד ההיסטוריה הכללית כרקע לתולדות ישראל, והשנייה - לימוד היסטוריה של עם ישראל כהיסטוריה המשולבת בהיסטוריה של האומות האחרות.

בשילוב בין שתי ההיסטוריות, ההיסטוריה של עם ישראל תתפוס מקום שולי או מרכזי בלימוד ההיסטוריה, בהתאם למקום שתפסו היהודים באירועים ובתהליכים ההיסטוריים.

הכרעה מתאימה ביחס לאפשרויות של הפרדה או שילוב בין שתי ההיסטוריות, מן הדין שתהיה מבוססת על מכלול של הגיונות דיסציפלינאריים ופדגוגיים, כאלה הנוגעים להגיונה של ההיסטוריה כמבנה וכתחום דעת ייחודי, וכאלה הנוגעים לייעודיה החינוכיים של הוראת ההיסטוריה.

האם קיים מודל אקדמי שעליו ניתן להסתמך? אם אנו תופסים את המושג "מודל" במשמעות של תבנית מוגדרת העשויה לשמש כלי מנחה ומארגן, אזי אפשר להתבסס על מה שמקובל באקדמיה בלימוד ההיסטוריה – מודל מערכתי שעל פיו מופרדים החוגים להיסטוריה כללית ולהיסטוריה של עם ישראל, ואף פועלים חוגים נפרדים בלימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון, לימוד מזרח אסיה, לימודים אמריקניים ועוד. המורים להיסטוריה ברובם הגדול רכשו את השכלתם האקדמית על פי מודל זה.

מודלים אקדמיים אחרים שעליהם ניתן להסתמך בשאלת ההפרדה או השילוב בין שתי ההיסטוריות לא הוגדרו במחקר ההיסטורי, אך בהיסטוריוגרפיה היהודית  בדורות האחרונים ניתן ביטוי להנחות יסוד ולתובנות היסטוריוסופיות ודיסציפלינאריות שונות ואלה עשויות לשמש קווים מתודיים ודיסציפלינריים מנחים.

בהיסטוריוגרפיה היהודית בשלהי המאה ה-19 תוארו תולדותיו של עם ישראל בהקשר לתולדות האומות והארצות שבהן ישב. כך, למשל, ציין צבי-היינריך גרץ שההיסטוריה היהודית בתקופת הגלות הייתה שותפה לחיי המאורעות והקורות הכבירים שבהיסטוריה הכללית, סבלה את סבלם, ובמידה ידועה גם נטלה חלק בהם. כל סערה בהיקף היסטורי כללי, העמיקה לעורר תנועה גם בתוך תוכה של היהדות, "תולדות ישראל במשך שבע עשרה מאות בשנים הן הן ההיסטוריה האוניברסאלית בזעיר אנפין. כשם שעם ישראל בעצמו היה לעם אוניברסאלי ומאחר שבשום מקום לא היה בביתו, לכן היה ביתו בכל מקום".[1] גרץ מניח שתולדות קיבוצי היהודים קשורות לא רק בתולדות הארצות שבהן הם יושבים, כי אם גם בהיסטוריה האוניברסאלית. כלומר, באותם השינויים והתמורות המתהווים מתקופה לתקופה בכל הארצות יחד; תולדות ישראל בגולה אינן רק תולדות יחס העמים אליה – היהודים הם לא רק נפעלים ומושפעים, כי אם פועלים ומשפיעים.[2]

בשאלת היחס שבין ההיסטוריה הכללית להיסטוריה העברית, דגל שמעון דובנוב בהשקפה דומה לזו של גרץ, ובעצם הוא רק מסביר את השקפותיו של גרץ ומרחיבן במקצת. "גורלו של העם הנודד הזה, המפוזר בכל חלקי העולם התרבותי", אומר דובנוב, "משולב באופן אורגני בגורלן של האומות והממלכות המשפיעות ביותר ובנטיותיה השונות של המחשבה האנושית הכללית". לפי גישתו, היהודים הם לא רק נפעלים ומושפעים, הם גם משפיעים אם כי לא פועלים. להשפעתם יש ערך של עובדה ולא של גורם; היא תוצאה מעצם עובדת קיומן של תופעות ידועות מחיי היהודים, ולא תוצאה מפעולתם המאוחדת כלפי חוץ, או מהשתתפותם המרוכזת בחיי העמים שבקרבם הם יושבים.[3]

מנקודת המבט של ההיסטוריה היהודית וזיקות הגומלין בינה ובין ההיסטוריה הכללית, מקובלת בהיסטוריוגרפיה היהודית גם ההנחה בדבר ייחודיותה של ההיסטוריה היהודית. כך, למשל, הדגיש ב"צ דינור כי "מן המוסכמות היא שתולדות ישראל הן פרשה מיוחדת במינה בהיסטוריה הכללית; היא נתייחדה על ידי עומק זמנן, מרחב מקומן ושוני דמותן. עמנו הוא העם היחידי מעמי המזרח של העולם העתיק שהמשיך לחיות כעם מתוך רציפות היסטורית ותרבותית... חשיבותה המיוחדת של רציפות זו, הוא בכך, שהיא לא הייתה רציפות תרבותית של 'עם לבדד ישכון', ברציפות זאת השתמרו עקבותיה של כל תקופה ותקופה בתולדות האדם".[4]

כיצד ניתן לחקור וללמד ייחוד זה וכיצד יבוא לידי ביטוי במחקר ובהוראה? האם הפרדה בין היסטוריה כללית להיסטוריה יהודית מסייעת במציאת הסבר לייחודם של תולדות ישראל ובמציאת צורת הביטוי האובייקטיבית, העובדתית לייחוד זה, או שמא היפוכו של דבר הוא הנכון, שמא הפרדה זו אך מבודדת את תולדות עם ישראל ובכך מנכרת אותן מן ההיסטוריה האנושית, ומוציאה אותן ל"גלות" היסטוריוגרפית? והרי מעמד של ניכור דרכו לעוות את המשמעות האובייקטיבית  של הקיום האנושי, קל וחומר וגזרה שווה – של הקיום היהודי. על כך משיב ההיסטוריון אוריאל טל: "אם אנו מבקשים להצטמצם למישור המקצועי, המתודי של זיקת הגומלין שבין היסטוריה כללית להיסטוריה יהודית השאלה העיקרית היא: האם בפנינו שני מקצועות או אולי מקצוע אחד, שהוא בבחינת כלל שיש בו פרטים הרבה, פרטים שונים ומגוונים ואף מנוגדים אלה לאלה? בירור זה מתמקד למרכיבים המתודיים, לכלים להם נזקק ההיסטוריון במלאכתו כחוקר, כמורה. שניים מן הכלים הללו - מימד המקום ומימד הזמן – אלה צורות חשיבה וכלי ניתוח ראשוניים, אשר חוקר ומורה במקצוע ההיסטוריה נזקק להם. אם הדיון מעלה, שאמנם מרכיבים מתודיים אלה, כלומר הכלים האנאליטיים, שונים הם בהיסטוריה הלא יהודית לעומת ההיסטוריה היהודית, אזי אין בפנינו מקצוע אחד אלא שניים או יותר. אך אם הדיון מעלה שמרכיבים אלה משותפים או זהים, אזי אין בפנינו שני מקצועות, כי אם מקצוע אחד – אחד אך לא אחיד, כמובן".[5] לדעתו של א' טל, המרכיבים המתודיים – מקום וזמן – הינם כלים אנאליטיים משותפים להיסטוריה הכללית והיהודית, שכן הם מאפשרים לחקור וללמוד את ההיסטוריה בדרך פנומנולוגית, כלומר: תוך הבנת תופעה, בחינת צירוף של נתון ומובנו, בעיני החוקרים. מבחינה זו, ההפרדה בין ההיסטוריה הכללית להיסטוריה של עם ישראל אינה מוצדקת. מאידך, מדגיש א' טל שההיסטוריה היא "מקצוע אחד – אך לא אחיד, כמובן", וכן מדגיש ש"תולדות עם ישראל שונות הן מתולדות העמים שבקרבם יושבים היהודים - שונות בצורתן ובתוכנן, בגורלן המדיני ובייחודן הכוחני". משמעות הדברים הינה שכחוקרים וכמורים אנו נזקקים אמנם לכלים מתודיים ואנאליטיים משותפים להיסטוריה הכללית והיהודית, אולם כלים אלה, כצורות חשיבה וניתוח, חלים באופן שונה בשדות ההיסטוריים השונים הכלליים והיהודיים, שבהם פועלים למעשה מיכאניזמים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שונים בכל תחומי החיים.

מנקודת המבט ההיסטוריוגרפית והדיסציפלינרית, כפי שעולה מגישותיהם של ההיסטוריונים שנדונו לעיל, ניתן להסיק מסקנה עיקרית ביחס לשאלת השילוב בין היסטוריה כללית להיסטוריה יהודית – בין אם מפרידים ובין אם לא מפרידים בין שתי ההיסטוריות לשני מקצועות הנלמדים בנפרד, והיא - שיש ללמד וללמוד כל היסטוריה מתוך ועל פי חוקיותה. למסקנה זו יש כאמור משמעות היסטוריוגרפית ודיסציפלינארית, אך נגזרות ממנה גם משמעויות פדגוגיות ודידקטיות. כך, למשל, לימוד בזה אחר זה, פרק אחר פרק, פרק או נושא ספציפי בתולדות העמים ואחריו הפרק הספציפי הרלבנטי בתולדות עם ישראל – לימוד על פי הבניה כזו עלולה להיות קשה ובעייתי מנקודת המבט של העיקרון שאת ההיסטוריה יש ללמוד מתוך ועל פי חוקיותה. לימוד על פי הבניה כזו כרוך במעבר תכוף מהיסטוריה להיסטוריה, ממערכת מושגים אחת לאחרת ומדינאמיקה היסטורית אחת לאחרת, ולכן הוא עלול להכביד מאוד על המורה ועל התלמיד (ומנקודת המבט הדידקטית והפדגוגית, בהתייחס לקשיי ההוראה-למידה של ההיסטוריה – כמקצוע בעל קשיים ייחודיים הכרוכים בצד הלוגי והנובעים ממהותה של ההיסטוריה כדיסציפלינה, או קשיים הכרוכים בצד הקוגנטיבי הנוגעים לניסיון החיים ולכושר ההפשטה של התלמיד – לפנינו בעיית הבניה המקשה על השגת ידיעה והבנה טובה). לעומת זאת, ארגון חומר הלימודים במסגרת של יחידות היסטוריות שלמות, המייצגות תקופה מוגדרת ושלמה המאופיינת ברצף של זמן והמשכיות התפתחותית – יחידה שלמה בהיסטוריה כללית ולאחריה יחידת לימוד שלמה בהיסטוריה של עם ישראל – הבנייה כזו עשויה להיות מתאימה, והמגבלות שציינו לעיל אינן חלות עליה.

כיצד מתבטא השילוב בין היסטוריה כללית להיסטוריה יהודית בתכנית הלימודים בהיסטוריה ובספרי הלימוד כיום? כיצד מתמודדת תוכנית הלימודים בהיסטוריה עם השאלות הכרוכות בהפרדה או בשילוב בין שתי ההיסטוריות?

בשאלת ההפרדה או השילוב התלבטה למעשה מערכת החינוך העברית למן התקופה שלפני קום המדינה ועד לימינו, והציעה לסירוגין הבניות שונות של הפרדה ושילוב. בהתייחס לתקופה האחרונה, תכנית הלימודים בהיסטוריה בחטיבות הביניים מאז שנות השבעים של המאה העשרים ועד היום כללה פרקים בתולדות העמים ובתולדות עם ישראל וההיסטוריה נלמדה במשולב. לעומת זאת, תכנית הלימודים בהיסטוריה בחטיבה העליונה התנהלה מתחילת שנות השבעים בשתי מסגרות נפרדות. מסגרת אחת עסקה בהיסטוריה כללית ולה נתייחדה בחינת בגרות משלה ונכתבו עבורה ספרי לימוד ייעודיים. מסגרת שנייה עסקה בהיסטוריה של עם ישראל ואף לה נתייחדה בחינת בגרות משלה ואף עבורה נכתבו ספרי לימוד ייעודיים.

בסוף שנות התשעים נכתבה והוכנסה למערכת החינוך תכנית חדשה בהיסטוריה שביטלה את ההפרדה בין ההיסטוריה הכללית לבין ההיסטוריה של עם ישראל וכללה פרקים מתולדות ישראל והעמים. ספרי הלימוד בהיסטוריה נכתבו בהתאם ושילבו בין שתי ההיסטוריות. תכנית לימודים זו נמשכה עד לשנת הלימודים תשס"ט, ובשנה זו ראתה אור תכנית לימודים חדשה בהיסטוריה לקראת בחינות הבגרות. תכנית זו שמרה על העיקרון של לימודי היסטוריה כללית ויהודית באופן משולב. השילוב נועד לתת מענה לתפיסה רחבה של מקצוע ההיסטוריה ככלי לפיתוח חשיבת האדם והרחבת אופקיו, תוך היכרות קרובה עם תהליכים וסוגיות יסוד בהבנת ההתנהגות האנושית ופיתוח זיקותיו החברתיות של התלמיד מן ההיבט הלאומי ומן ההיבט הכלל-אנושי כאחד. התפיסה המכוונת היא שלימוד ההיסטוריה הלאומית ללא המבט הרחב, עלול להפוך אותה למשעממת וכפויה בעיני בני הנוער, ולימוד היסטוריה עולמית ללא מתן ביטוי לצורך בזהות לאומית מובחנת, עלול להפוך את בני הנוער חסרי תחושת זהות; רק הדרך של שילוב ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה הכללית משרתת את צורכיהם של המתבגרים ואת חיפושיהם אחר זהות והתנסויות רבגוניות.

 המעבר  מהפרדה לשילוב בין שתי ההיסטוריות בתכניות הלימודים בהיסטוריה בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה נסמך על הרציונל הבא:

כדי להפוך את לימוד ההיסטוריה לממוקד יותר תוך חתירה לסינתזה, נעשה הניסיון להתגבר על ההפרדה שבין היסטוריה "כללית" והיסטוריה "יהודית". ההיסטוריה היא אחת, ואחדות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בשימוש במושגי יסוד זהים.

מכיוון שבהיסטוריה המיועדת לאוכלוסייה יהודית במדינת ישראל עסקינן, הרי היא נשזרת סביב חוט השני של תולדות היהודים, אך תולדות אלה נלמדות כל העת בתוך הקשרן הכללי. כך ננקט קריטריון אחד לבחירת נושאי ההוראה ולארגונם.[6]

האם לפנינו רציונאל תקף ומתאים? יש לקבל כמובן את העיקרון שההיסטוריה המיועדת לאוכלוסיה יהודית במדינת ישראל צריכה להישזר סביב חוט השני של תולדות עם ישראל. ככלל, קשה להניח שעם או מדינה כלשהם יפנו עורף לרגש הטבעי הקיים בהעדפתה של ההיסטוריה והתרבות הלאומית ובהעדפת ערכי העם והמולדת. ברם, יש מקום לחלוק על העיקרון הקובע ש"ההיסטוריה היא אחת". עיקרון זה הוא אולי נכון מבחינה אונטולוגית, אבל בעייתי מבחינה אפיסטמולוגית, ומבחינה דידקטית יישומה של הגדרה זו כרוך בקשיים רבים. יש גם מקום לחלוק על הקביעה שאחדותה של ההיסטוריה באה לידי ביטוי בשימוש במושגי יסוד זהים, שהרי כאמור קודם – מבחינה קונצפטואלית אנו מדברים בהיסטוריה על יריעה נרחבת מאוד של מושגי יסוד לסוגיהם, שחלקם הגדול בא לידי ביטוי באופן שונה בכל היסטוריה.

ניתן להדגים את הבעייתיות האמורה בהתייחס לתכנית הלימודים בהיסטוריה לכיתות ח': תכנית לימודים זו, שעל פיה נכתבו כמובן ספרי הלימוד לשכבת גיל זו, עוסקת בתקופה שמראשית המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-18. נקבע בה דגש רחב ובלתי פרופורציונאלי מבחינה כמותית על נושאי הלימוד בתחום ההיסטוריה הכללית לעומת ההיסטוריה של עם ישראל. זאת ועוד: פרקי הלימוד המעטים בתולדות עם ישראל נלמדים לאחר פרקי הלימוד השונים העוסקים בהיסטוריה כללית, והם פזורים לפיכך לכל אורכה של התקופה. כך נלמדים פרקים חשובים בתולדות עם ישראל באופן מקוטע ולא רציף על פי מבנה המגמד את ההיסטוריה של עם ישראל, והתלמיד אינו יכול לקבל תמונה שלמה וקוהרנטית ביחס להיסטוריה היהודית בתקופה זו.

דוגמא נוספת הממחישה את הבעייתיות: מערכת היחסים הבינלאומיים בשנות ה-30, מלחמת העולם השנייה ונושא השואה נלמדים על פי תכנית הלימודים בחטיבה העליונה ובספר לימוד שנושאו "טוטליטריות ושואה". תכנית הלימודים בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה קובעת מבנה וסדר של חלוקה לפרקי זמן קצרים מן ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה של עם ישראל, כאשר כל פרק מן ההיסטוריה הכללית משמש בסיס ורקע לפרק מן ההיסטוריה היהודית והם נלמדים בזה אחר זה. מכאן נובע שמלחמת העולם השנייה והשואה אינם נלמדים ברצף, אלא נפרטים לשלבי ביניים המחייבים מעבר תכוף משלב לשלב, לסירוגין. זהו מעבר מסורבל וקשה ממערכת מושגים אחת לאחרת, ומדינאמיקה היסטורית אחת לאחרת, המציבה קשיים רבים, כפי שצוינו קודם, בפני המורה והתלמיד.

לעומת זאת, נושא "הלאומיות בישראל ובעמים" הנכלל בתכנית הלימודים לחטיבה העליונה נלמד על פי מתווה מוגדר שנקבע בתכנית הלימודים ובספרי הלימוד שנכתבו על פיו ,במבנה ובסדר הבא: בחלקה הראשון, נכללים פרקים העוסקים במושג "הלאומיות" ובהתפתחות תופעות הלאומיות והדגמתה באמצעות מקרי בוחן היסטוריים מתחום ההיסטוריה הכללית. בחלק השני, התכנית מקצה סדרת פרקים לבחינת צמיחתה של הלאומיות היהודית. החלק הראשון משמש בסיס ורקע - היסטורי כללי, לחלק השני המתמקד בהיסטוריה של עם ישראל. על פי העיקרון שהוסק קודם, שרצוי ללמד כל היסטוריה מתוך ועל פי חוקיותה על פי מערכת מושגים רלבנטית ועל פי הדינמיקה ההיסטורית המאפיינת כל התפתחות היסטורית - זו הבניה טובה ומתאימה ביחס לשילוב שבין היסטוריה כללית ויהודית.

 כללו של דבר, גם אם אין מפרידים בין לימוד ההיסטוריה הכללית ובין היסטוריה של עם ישראל, ארגון חומרי הלימוד במסגרת של יחידות היסטוריות שלמות, המייצגות תקופה מוגדרת ושלמה המאופיינת ברצף של זמן והמשכיות התפתחותית, יחידה שלמה בהיסטוריה כללית ולאחריה יחידת לימוד שלמה בהיסטוריה של עם ישראל – הבנייה זו היא המתאימה יותר מנקודת המבט הדיסציפלינארית וגם מנקודת המבט הפדגוגית. אפשר לראות בהבניה כזו מתכונת של הפרדה תוך כדי שילוב ושילוב תוך כדי הפרדה.

---

[1]  צ' גרץ ספר דברי ימי ישראל, תרגום: שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), ורשה תרנ"ב, חלק ב', עמ' 151.

[2]  צ' גרץ, שם, חלק ג, עמ' 14.

[3]  ש' דובנוב, "מה זאת היסטוריה יהודית?" (1893), תרגום: י' מטלמן. ראו גם בפתיחה לדברי ימים עם עולם, ת"א תשכ"א, חלק א', עמ' 13-1.

[4]  ב"צ דינור, דורות ורשומות, ירושלים 1978, עמ' 2.

[5]  "על זיקת הגומלין שבין היסטוריה כללית להיסטוריה של עם ישראל", ראיון עם פרופ' אוריאל טל, שיח למורה להיסטוריה, 8, 1979; וראו גם: א' טל, "על זיקת הגומלין בין היסטוריה כללית להיסטוריה של עם ישראל", יהדות זמננו, ד, תשמ"ו, עמ' 11-10.

[6]  תכנית הלימודים בהיסטוריה לכיתות ו-ט בחינוך הממלכתי, ירושלים, תשנ"ה; היסטוריה – תוכנית לימודים לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי, ירושלים, תשמ"ג.