הוראת ההיסטוריה כמקצוע מעצב

ד"ר דוד שחר

הוראת ההיסטוריה כמקצוע מעצב

(פורסם לראשונה בקשר עין, גיליון 209, 2011)

להוראה תפקיד מרכזי בתהליך החינוך. מטרות ההוראה מגדירות את היעדים שאליהם שואף התהליך החינוכי להוביל את התלמיד, ואלה נגזרות משני מקורות כלליים: האחד הוא הנורמות וההתנהגויות המקובלות בחברה, או הדפוסים והערכים של התרבות השלטת; והשני הוא הדימוי המקובל אצל בני האדם בכלל, ואצל מחנכים ומומחי המקצוע בפרט, לגבי הכשרים והתכונות הרצויים של היחיד.

הנחת יסוד מקובלת בתחומי הפדגוגיה והדידקטיקה היא, שלכל תחום לימוד יש ערך מעצב כלשהו - בכלל זה גם להוראת ההיסטוריה. על פי קווי הייחוד של המקצוע, הוראת ההיסטוריה – בין אם זו הכללית ובין אם זו הלאומית - עשויה לשמש מכשיר ייחודי ורב-ממדי בהכשרתו ובעיצוב דמותו של הדור הצעיר. להוראת ההיסטוריה נועדות מטרות ייחודיות שונות, לא רק בממד הניטראלי של הקניית ידע, אלא גם בתחום ההכרה וההבנה (מטרות פורמאליות) וגם בתחום האמונה, הדעה והרגש (מטרות אפקטיביות). על כן ברור שבהוראת ההיסטוריה ניתן לראות מכשיר נאמן לחינוך האדם, לחינוך חברתי ולחינוך לאומי במלוא המובן של מושגים אלה. בעיקרו של דבר, הוראת ההיסטוריה מהווה נדבך מרכזי בתהליך הסוציאליזציה והאקולטורציה של התלמיד, שהוא חיוני בעיצוב אישיותו של היחיד, ובסופו של דבר גם בקביעת אופייה של החברה.

כאמור,להוראה-למידה של ההיסטוריה ערך חינוכי רב בטיפוח אישיותו של התלמיד. אמנם, כל לימוד נדרש לטפח ולפתח את אישיותו של הלומד, אבל דווקא לימוד ההיסטוריה עשוי להיות מועיל יותר ומוביל אל התכלית הזאת. שכן, המטרות הפורמאליות הקשורות להוראת ההיסטוריה ממצות במידה רבה את מהותה, ומבחינה זו מורה ההיסטוריה יכול על נקלה למצוא את הדרך מן העיסוק בחומר הלימודים ההיסטורי אל פיתוח אישיותו של התלמיד. אשר על כן, בהתייחסות לכשרים הפורמאליים הנדרשים בלימוד ההיסטוריה, ניתן להצמיד כל אחד מהם אל קווי מהות ההיסטוריה בכלל:

א.לימוד ההיסטוריה עשוי לפתח את החוש האסתטי של התלמיד, משום שההיסטוריה מספקת דוגמאות מופתיות מתחומי המחשבה והיצירה האנושית ומאפשרת להפנות את תשומת ליבו ליצירות התרבות האנושית ההולכות ומתהוות ונעשות לנכסי צאן ברזל של האנושות כולה. כך יוכל התלמיד לראות לפניו את כל תופעות התרבות משתבצות לתמונה שלמה ורבת גוונים.

ב.לימוד ההיסטוריה עשוי לפתח את כוח הדמיון של התלמיד, מכיוון שההיסטוריה מעבירה את הלומד למקומות וזמנים רחוקים. אכן, בלימוד ההיסטוריה עומד התלמיד תכופות בפני הצורך לעבור בדמיונו לתנאים זרים לו לחלוטין ושונים בתכלית השינוי מאלה שהוא רגיל להם. לרוב, המציאות ההיסטורית רחוקה מרחק רב מן המציאות שהתלמיד חי בה, ועל כן נדרש הוא להפעיל את דמיונו, כדי שההיסטוריה תצטייר אצלו בצורה ברורה ולא תישאר בגדר תמונות עבר ריקות.

ג.לימוד ההיסטוריה יכול להועיל לתלמיד גם כדי לסייע בפיתוח החשיבה הביקורתית, כיוון שהיא מאפשרת לו לפרט ולהכליל, להפריד ולהרכיב, להשוות ולהבחין, להעריך ולשפוט ולגבש דעות ועמדות שונות.

לפי תפיסתה כמקצוע מעצב, נלמדת ההיסטוריה גם כדי להתמצא  בענייני ההווה. מנקודת המבט הפרגמטית והגנטית, ולפי עיקרון ההתפתחות, גישה אקטואלית זו בנויה לפי הגיונה של ההיסטוריה, שלפיה אין שום תופעה בהווה שאינה נובעת מן העבר ואת ההווה ניתן להבין טוב יותר מנקודת ראות היסטורית.לשון אחר, העבר וההווה מצטרפים למעשה לחטיבה אחת המגלה את הקשרים המאגדים את הכוחות ואת הצורות הפועלים בחיים החברתיים והפוליטיים האקטואליים. בכך הם מגלים את סוד התהוותם של סדרי החברה הנוכחית בצורותיה השונות.

מן הבחינה החינוכית, ההשקפה כי לימוד ההיסטוריה יכול לסייע להבנת ההווה, יכולה גם לקדם תכליות נוספות. אלה נעות בין תפיסה אינסטרומנטלית המבקשת בהיסטוריה תועלת פרגמטית המופקת מקירובו של העולם ההיסטורי להווה עד כדי נוכחות פעילה, לבין תפיסה חינוכית ערכית המדגישה את תפקודה של ההיסטוריה בתחום החינוך הערכי והמוסרי. מן ההיבט הפדגוגי-דיסציפלינרי יכולה הוראת ההיסטוריה:

א.לסייע לתלמיד לרכוש מושגים נכונים על דבר הכוחות הפועלים בחברה האנושית, ובמיוחד בחברה שבה הוא חי ופועל כפרט. זוהי למעשה פונקציה קוגנטיבית-פרשנית של לימוד ההיסטוריה הממקמת את ההווה ברצף ההיסטורי והמקנה מושגים להבנת המציאות בהווה.

ב.לאפשר לתלמיד השתתפות פעילה בעיצובה של המציאות הזאת, ולגרום לו שינהג על פי דפוסי התנהגות מסוימים (למשל,על פי קוד הערכים המקובלים במדינה), בחינת ניסיון-עבר המאיר את הדרך לעתיד. זוהי למעשה פונקציה אופרטיבית-התנהגותית המקנה ללימוד ההיסטוריה משמעות חינוכית-פוליטית, מה שנהוג לכנות "חינוך פוליטי" או "חינוך אזרחי". החינוך הפוליטי, ככול חינוך המכוון לעתיד, מתאפיין בהקניית ידע היסטורי לתלמיד שבעזרתו יוכל לחשוב בקטגוריות פוליטיות וחברתיות שיש בהן כדי לאפשר לו להבין סיטואציות חברתיות ופוליטיות של זמנו, ולהשתתף בהכרעה בבעיות ההווה. אקטואליזציה מעין זו שבלימוד ההיסטוריה היא אחד האמצעים החשובים בהכשרה לעצמאות של התלמיד והכנתו לחיים.

בהקשר זה של פיתוח הרגישות הציבורית של התלמיד והכוונתו לאוריינטציות מתאימות ביחס לתופעות החיים האקטואליות – להיסטוריה הלאומית במיוחד יש תפקיד חינוכי מעצב.

ההיסטוריה הלאומית מהווה נדבך חשוב ומרכזי בלימודי ההיסטוריה בבית הספר, וניתן לייעד לה ארבע מטרות מרכזיות:

א.לעצב את הזהות הלאומית של התלמיד ולחזק תחושות של גאווה ורגשות של אהבה, נאמנות ושייכות למדינה, לעם ולארץ.

ב.להקנות ולכוון את השקפת העולם הציונית של התלמיד.

ג.להחיות, לקרב ולחבב נכסים תרבותיים ומורשתיים, כתריס בפני סכנה של לבנטיניות רוחנית.

ד.ליצור ולטפח בתלמידים את רצון הפעולה ולפתח יחס פעיל ורצון להשפיע בקביעת הגורל של המדינה, העם והארץ.

הוראת ההיסטוריה הלאומית והקניית ערכים לאומיים באמצעותה, עשויות להיכרך מניה וביה בהתלבטות בין שתי מגמות מנוגדות, המפרשות בדרכים שונות את המטרות הלאומיות בהוראת ההיסטוריה. על פי הפרשנות הרחבה של הוראת ההיסטוריה הלאומית מדובר בגישה אובייקטיבית-ניטראלית המצווה על זהירות ונמנעת מלחנך לשוביניזם לאומי ומשימוש באינדוקטרינציה ישירה. לעומתה, הפרשנות הצרה של חינוך ללאומיות באמצעות ההיסטוריה מכוונת לגישה מגמתית-טנדציונית שתכליתה לנטוע הרגשה לאומית חזקה בתלמיד, לחזק את גאוותו הלאומית ולהחדיר בו פאתוס לאומי. הלכה למעשה, קשה לראות אפשרות שבה יצליח חינוך לאומי לטפח באורח "ממוצע" או "ניטראלי" את הרגש הלאומי הטבעי הקיים ביסוד העדפת התרבות הלאומית וערכי העם והמדינה על פני תרבויות של עמים אחרים.

כללו של דבר, כלל מרכזי בחינוך הוא שמרכזיותו של מקצוע לימוד כלשהו בתכנית הלימודים מותנית בעיקר בכוחו לקרב את השגת המטרות החינוכיות ולאור הצרכים החינוכיים האקטואליים. כך ביחס להוראת ההיסטוריה ומקומה ככוח מניע בחיי התלמידים. חשיבותה וערכה מעוגנים לא רק בממד הניטראלי של הקניית ידע אלא בעיקר בפוטנציאל המעצב הטמון בה.