ד"ר דוד שחר
שאלת
הנהגת מרד בר כוכבא בראי הדמיון הספרותי ברומן ההיסטורי "הפרדס של עקיבא"
מאת הסופרת יוכי ברנדס
בשנת
132 לספה"נ פרץ ביהודה מרד של היהודים בשלטון הרומי ונמשך שלוש וחצי שנים
ובראשו עמד בר-כוכבא. חוקרים רבים סבורים שהחלטתו של הקיסר הרומי להפוך את ירושלים
לעיר אלילית והאיסור שהטיל לקיים ברית מילה הם שהציתו את המרד ביהודה. אבל לפרוץ
המרד היו סיבות נוספות; ראשית, במשך דורות רבים שאפו היהודים להשתחרר מעול השלטון
הרומי הזר והם המשיכו לקוות לכך. שנית, חורבן בית המקדש במרד הגדול עורר בחלק מהם
את הרצון לנקום, והיו גם רבים אחרים שקיוו שמשיח יבוא ויביא את הגאולה.
שלא
כמו המרד הגדול, שעליו ועל השנים שקדמו לו יש מידע רב (אך לא תמיד מדויק) מספריו
של יוסף בן מתתיהו, על השנים שקדמו למרד בר-כוכבא ועל המרד עצמו יש מידע מועט.
המקורות אינם משופעים בעדויות על המרד, והמקורות המצויים הם קצרים, חד-צדדיים,
מגמתיים ובעלי התייחסות אמביוולנטית כלפי בר-כוכבא. אבות הכנסייה מתארים את
בר-כוכבא בתור ליסטים תאב רצח המוליך את העם שולל; המקורות התלמודיים, הן ההלכתיים
והן האגדתיים, הם ספורים ועל פי רוב מאוחרים למדי ומבהירים כמה צדדים לגבי
בר-כוכבא אך אינם שופכים אור על השאלות הנוגעות למניעי המרד, התחלותיו ומהלכו
ואינם מבהירים למעשה את התמונה ההיסטורית בכללותה. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס שחי
בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית לספירה ושממנו ניתן לשאוב פרטים חשובים
ומהימנים על המרד אינו מזכיר אפילו את שמו של בר-כוכבא.[1]
הדיווחים הממשיים היחידים שנותרו עד היום מתקופת המרד הם איגרות שכתב בר כוכבא
ונמצאו במערות מדבר יהודה והן מלמדות על
קווים לדמותו של בר-כוכבא כמפקד ועל דאגתו לקיום מצוות וכן פרטים על הנהגתו ועל
ארגון המורדים, אבל אינן נותנות כל מענה ביחס להנהגה בכללותה של המרד.
מהמקורות
הללו אפשר ללמוד שבר-כוכבא היה איש כריזמטי, גיבור חיל, קשוח ומהיר חימה שהשליט
משמעת קפדנית בצבא המורדים, ושמו היה שמעון בן כוסבא ותוארו (על פי איגרותיו) היה
"נשיא ישראל". אבל לא ניתן ללמוד מכל המקורות הללו על מוצאו וייחוסו ואם
היה תלמיד חכם או הדיוט. הנה אפוא מעט ידוע על בר כוכבא, והוא כאילו הופיע לפתע
משום מקום כשהוא מארגן את כוחות המרד הפזורים והופך אותם לצבא. מי הוא היה? מאין
בא? היכן קיבל את הידע שלו בענייני לוחמה וצבא? כיצד עלה לתפקיד הנהגה ומנין שאב
את סמכויותיו כמנהיג? איך הצליח להביא כל כך הרבה יהודים לקבל את מרותו, להשתתף
במרד וללכת אחריו לקרב? האם יתכן שלא הוא יזם את המרד בעצמו? ואולי היה במידה
מסוימת מנהיג מונהג?
המקורות
המקוטעים והחלקיים המוסרים על מרד בר כוכבא אינם מאפשרים לשחזר את הנהגת המרד,
והאפשרות שבר כוכבא היה מנהיג מונהג מעלה את שאלת היחס בין מנהיגותו של בר כוכבא
לבין הנהגת העם בימים שקדמו למרד ואת שאלת התפקיד שמילאה הנהגה זו בימי המרד עצמו.
לאחר המרד הגדול העם היהודי בארץ ישראל התאחד סביב הנהגת חכמי הפרושים והחכמים הם
שהנהיגו למעשה את העם. מכאן ניתן להעריך שמרד בר כוכבא שהיה מרד של רוב העם
והתאפיין בהכנות מדוקדקות ובחשאיות למופת, לא היה יכול להתבצע ללא הסכמת החכמים,
בברכתם ובעידודם.
חוליה
חשובה בטיעון שהחכמים נמנו עם הנהגת מרד
בר כוכבא היא דמותו של רבי עקיבא שהיה הדמות המנהיגה המרכזית בתקופה שקדמה לפרוץ
המרד ומעמדו הרוחני בקרב החכמים ובקרב המוני תלמידי החכמים היה ללא-עוררין.
המקורות התלמודיים המתייחסים לרבי עקיבא מעידים על כך שהיה קשור למרד בר כוכבא,
ולכל הפחות היה בין התומכים במרד, אולם אין הם מספקים מידע ברור ושלם או ראיות
חותכות ביחס למקומו ולתפקידו במרד, אם בארגון המרד או בהנהגתו. וכמו ביחס לבר
כוכבא, גם ביחס לרבי עקיבא עשויות לעלות שאלות ותמיהות כגון האם רבי עקיבא הוא
שסמך ידיו על בר כוכבא לאחר שכבר הופיע והוביל למרד? או האם רבי עקיבא כדמות
המרכזית המנהיגה בקרב החכמים וכמי שהיה להוט למצוא מנהיג למרד, הוא שגילה את
בר-כוכבא וקשר לראשו את כתר ההנהגה של המרד?
*
ובכן,
עקב מיעוט מקורות מבוססים, קיימים ספקות רבים עד כמה בכלל ידוע לנו מה באמת קרה
בזמן המרד הזה ברומאים שבו המניע העיקרי להתקוממות לא היה רציונלי בלבד. בלא מעט
היבטים של מרד זה אנחנו נשענים לפיכך על השערות ולא על ידיעות בדוקות, ופרשה
היסטורית כה חשובה בתולדות ישראל נשארת בגדר פרשה סתומה וחידת בר-כוכבא בעינה
עומדת. כך, שאלת הנהגת מרד בר-כוכבא מעלה
כמה ספקות בדבר טיבה של "הכרה היסטורית אובייקטיבית", או ביחס לתפיסה
"הנכונה" של "הדברים כהווייתם", או בכלל מהי "אמת
היסטורית" ואולי אפשר ש"האמת ההיסטורית" לא רק על ידי היסטוריונים
תקבל מענה, אלא גם על ידי הספרות בכוח הדמיון היוצר של הסופר. לאפשרות זו בדבר
יכולתו של הסופר לשכנע באמצעות דמיונו היוצר את קוראיו במידת ההיתכנות של המציאות
ההיסטורית שהוא מתאר על רקע התרחשויות היסטוריות ידועות, מתייחס ההיסטוריון ישראל
יעקב יובל: "טעות לחשוב שההיסטוריון מסוגל לחשוף את העבר. לאמיתו של דבר, הוא חוקר אך ורק את מה
שהעבר הותיר אחריו, ואין לו מושג מה בילע המוות לנצח. ההיסטוריון המקצועי מתקשה
לשחזר את המולת החיים, כי הוא חוקר רק את הספרות ששרדה אחרי ששאון החיים נדם. הוא
מומחה לעדויות האילמות על חיים שנגוזו, על טחנות ששבתו ועל מהלכים שעמדו מלכת. לכן
את ההשתוקקות שלנו לפיסת חיים מלאה לא ההיסטוריון ימלא אלא דווקא דמיונו היוצר של
הסופר", ואולי דווקא בעזרת דמיונו היוצר של הסופר אפשר "לשחזר בפרטי
פרטים, אם הם בגדר האפשר והסביר, את מארגי החיים דאז".[2]
בחינה
זו של הדמיון היוצר של סופר מזמן לנו הרומן ההיסטורי "הפרדס של עקיבא",
שכתבה הסופרת יוכי ברנדס.[3] הספר
מנגיש באופן פופולרי את סיפורה של התורה שבע"פ, את עולמם של התנאים, חכמי
המשנה, באחד הצמתם המרתקים והחשובים בתולדות עם ישראל לאחר המרד הגדול ברומאים
וחורבן בית המקדש השני – תקופה שבה היהדות מנסה לגבש את עצמה לחיים ללא מקדש וללא
עבודת הקורבנות, אלא באמצעות לימוד התורה ופירושה. הספר מגולל את פרשת חייו של רבי
עקיבא, נישואיו לרחל, הליכתו ללמוד תורה ועלייתו לגדולה בקרב חכמי הדור, הנהגתו את
מרד בר כוכבא והאסון שהמיט על עמו בהתייצבותו בראש המרד, עד מותו הנורא בעינויים
קשים,כגדול הרוגי המלכות. סיפור המסגרת הראשי הוא סיפור אהבתם הידוע של רבי עקיבא
ואשתו רחל, בת כלבא שבוע העשיר, שהדיר אותה מנכסיו בעקבות חתונתם. הספר כתוב
מנקודת מבטה של רחל השוללת את היציאה למרד נגד הרומאים. על פי תיאורה של יוכי
ברנדס, רבי עקיבא היה לא רק בין התומכים במרד, אלא היה אף היוזם והמארגן הראשי
שלו, ומי שבחר את בר כוכבא לעמוד בראשו, כמבצע את הצד הפוליטי והצבאי של המרד.
מי הוא
בר כוכבא? כיצד נודע לרבי עקיבא עליו? כיצד הגיע רבי עקיבא למסקנה שבר כוכבא הוא
האיש הראוי להוביל מרד? על פי הרומן, בר כוכבא ואנשיו הם "ליסטים"
וקנאים קיצוניים, המכנים את עצמם "סיקריקים חדשים", על שם הקנאים
הקיצונים מתקופת המרד הגדול שהתנגדו בתוקף לשלטון הרומאי ולחמו נגדו וגם נגד
יהודים שנחשדו באהדה לרומאים. רבי אלעזר, שהוא אחד מחכמי הדור ודודו של בר כוכבא,
התארח אצל משפחתו של רבי עקיבא וסיפר על אחיינו שהפך למנהיגם של קנאים אלה,
שלשורותיהם מצטרפים בחורים מכל קצווי הארץ.
[...]הוא נושך את שפתיו. זה האחיין
שלי, הבן של אחותי.
מי האחיין שלך?
ראש הלִסטים.
חנה אינה יודעת מה לומר. אני מנסה
לחלץ אותה מן המבוכה ומזכירה את אבא סיקרא, אחיינו הידוע לשמצה של רבי יוחנן בן
זכאי. ככה זה, אני נאנחת, יש בנים שלא הולכים בדרכי הוריהם ויוצאים לתרבות רעה.
אחותי דווקא גאה בו, אומר רבי אלעזר.
איך אפשר להתגאות בבן לסטים? מתפלאת
חנה.
היא אומרת שהוא מלסטם את הבריות למען
עם ישראל
[...] זו אינה בדיחה , מסביר רבי
אלעזר, אחותי אומרת שבנה לא נוטל את הגזל לעצמו, אלא משתמש בו כדי להקים מחדש את
צבא הסיקריקים. הוא מפנה אלי את מבטו ומוסיף בנימה נוגה, הדמיון בין אבא סיקרא
לאחיין שלי גדול מכפי ששיערת.
[...]כל יום אימונים נפתח בצעקת קרב.
גם למכבים היתה צעקת קרב, אומרת חנה,
מִי כָּמוֹךָ בָּאֵלִים אֲדֹנָי.
צעקת הקרב של הסיקריקים הפוכה מזו של
המכבים, האחיין שלי מצטט פסוק מתהלים, הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנו וְלֹא תֵצֵא
בְּצִבְאוֹתֵינוּ, ומעוות את משמעותו. במקום לפרש אותו כהבעת צער הוא רואה בו
קריאת תיגר.
משתררת שתיקה. פתאום אני שמה לב שרבי
עקיבא זוקף את ראשו. עד כה ישב מכונס בעצמו ולא גילה כל עניין בשיחתנו, והנה כעת
מבטו דרוך ומלא ציפייה.
רבי אלעזר מבחין בכך ומפנה אליו את
פניו. וזה עוד לא הכול, יש לסיקריקים סיסמה נוספת, גרועה עוד יותר.
הוא מכחכח בגרונו, קשה לו לבטא את
המלים, הן נהוגות בפיו במאמץ ניכר: לא תסעוד ולא תכסוף.
חנה מתנשפת בזעזוע. למי הסיקריקים
מתכוונים כשהם אומרים אל תעזור ואל תפריע?
רבי אלעזר שוב נאנח. את יודעת למי,
עזוב אותנו לנפשנו, הם צועקים לאלהים, אל תתערב במלחמות שלנו, נסתדר בלעדיך.
עיניו של רבי עקיבא ניצתות באותה אש
זרה שאני כה מיטיבה להכיר. מה שמו של אחיינך?
שמעון בר כוסבא.
הבא אותו אלי.
[...]שמעון בר כוסבא מתייצב בפני רבי
עקיבא ומציית לו באופן גורף.[4]
הנחה
מקובלת היא שהסיפורת ההיסטורית אינה יכולה לשגשג בלי ההיסטוריוגרפיה, והמספר - על
אף חופש היוצר שלו ועל אף שאינו נדרש להיות חוקר, שואף לשקף את ההווייה ההיסטורית
של התקופה שעליה הוא כותב ונזקק לפיכך למקורות היסטוריים ולספרות ההיסטוריוגרפית. הצגת
סיסמת הקרב של חיילי בר כוכבא תואמת לכתוב בתלמוד הירושלמי שבר כוכבא התבטא כלפי
אלהים במלים "לא תסעוד ולא תכסוף"[5], אך
אין לדעת אם כוונת התלמוד הירושלמי לטעון שבר כוכבא אכן התריס כלפי אלהים או
שהתכוון רק לדרבן את חייליו לסמוך על עצמם ולא לסמוך על סיוע ניסי. גם הצגת מקור
הצבא של בר כוכבא כצבא שצמח מגרעין קשה של קבוצות קטנות שהתלמוד מתאר אותן
כ"ליסטים", תואמת להערכה המצויה במחקר ההיסטורי הרואה בכך אפשרות סבירה.
כך, לפי הגדרתו של ההיסטוריון גדליהו אלון, מדובר ב"ליסטאות מדינית" –
תופעה של חבורות אלימות שעסקו בשוד אך גם בהטרדה של הצבא הרומי מסיבות
אידיאולוגיות, כחלק ממאבק ממושך נגד השלטון הרומי.[6]
הסופרת יוכי ברנדס מציעה תיאור פרשני שאף שאינו מנותק מהמקורות ומממצאי המחקר
ההיסטורי, אין לה למעשה עניין בשאלה עד כמה הוא נאמן ל"אמת", אלא ככזה
שבא להאיר על תפיסתה ביחס להרפתקה
הלוחמנית שאליה רתם רבי עקיבא את מלוא כוחו הרוחני.
רחל,
גיבורת סיפורה של יוכי ברנדס, תוהה: "שמעון בר כוסבא מתייצב בפני רבי עקיבא
ומציית לו באופן גורף...מדוע הם ממשיכים להיפגש? מה מחבר ביניהם? איזה קשר יכול
להירקם בין גדול החכמים שכל מעייניו בלימוד תורה, ובין גדול הבריונים?"[7]. ורחל
מוסיפה לתהות מה טעם מצא רבי עקיבא ביציאה למרד: "מה מבלע את שיקול דעתך, רבי
עקיבא? מה משיא אותך לגרור את עם ישראל להתקוממות מסוכנת שעלולה להמיט עלינו
אסון?"[8]
כמענה לשאלות אלה, יוכי ברנדס משתמשת בסיפור ה"פרדס" המופיע בתלמוד
בבלי, במסכת חגיגה דף יד, עמוד ב - כסיפור מפתח להבנת הקשר של רבי עקיבא לבר כוכבא
ולמניעי תמיכתו במרד: שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס,וְאֵלּוּ
הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ'
עֲקִיבָא. אָמַר
לָהֶם רַ' עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל
תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם! מִשּׁוּם
שֶׁנֶּאֱמַר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" [תהלים
ק"א, 7]. בֶּן
עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת,עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יָקָר בְּעֵינֵי ה'
הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" [תהלים
קט"ז, 15]. בֶּן
זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, עָלָיו
הַכָּתוּב אוֹמֵר: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ
וַהֲקֵאֹתוֹ" [משלי כ"ה, 16]. אַחֵר קִצֵּץ
בִּנְטִיעוֹת. רַ'
עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.
סיפור
זה הוא אחת העדויות הקדומות לקיומן של מגמות מיסטיות ביהדות, שראשיתן כנראה בתקופת
התנאים ועניינן בשאיפה להכיר את סוד האלוהות והבריאה לא בדרך אינטלקטואלית
ופרשנית, אלא בדרך של חזון וחוויה מיסטית עוצמתית, כנסיונות נפשיים של התעלות
רוחנית. המשנה אסרה זאת, ורבי עקיבא שהוא מבוגר ומנוסה משאר החכמים שלצידו מזהיר
לבל ייסחפו יתר על המידה בשאיפתם המיסטית. אבל הם לא נזהרו ונפגעו: בן עזאי מת, בן
זומא נטרפה עליו דעתו, אלישע בן אבויה ("אחר") כפר באלוהים ורק רבי
עקיבא יצא בשלום.
על פי
הרומן, בעקבות חווית ה"פרדס" חל מהפך בחייו של רבי עקיבא. ממנהיג שפעל
לבנייתה של היהדות ובנייתו של עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש השני ונהג להזהיר לא
להתגרות במלכות, התייצב בראש מרד בר כוכבא כמנהיגו הרוחני של המרד למרות שידע
שהמרד חסר סיכוי וייגמר בכישלון ובאסון גדול לעם ישראל. חבורת הקנאים של בר כוכבא
וסיסמת הקרב שלהם "לא תסעוד ולא תכסוף" עמדו בהתאמה למהפך שחל אצל רבי
עקיבא והפיכתו למנהיג המרד.
כל
ימיה רצתה רחל לדעת מה ראו עיניו של רבי
עקיבא ב"פרדס", אך הוא סירב. רק בפגישת הפרידה של רחל מרבי עקיבא, לאחר דיכויו של המרד ורגע
לפני הוצאתו להורג בידי הרומאים, היא מבקשת לדעת מה הוא ראה ב"פרדס"
ורבי עקיבא מספר לה שראה את עתידו הנורא, רדוף הסבל, של עם ישראל.
מה ראיתם בפרדס, רבי עקיבא? מה המית
את בן זומא? מה הטריף את בן עזאי? מה היפך את רבי אלישע? מה השיא אותך לגרור את עם
ישראל למלחמה חסרת סיכוי ברומא הבלתי מנוצחת?
[...]שפתיו נעות, מלמול חרישי בוקע
מתוכן.
גורלו של עם ישראל...הוא חוזר על
המילים בקול רם: גורלו של עם ישראל.
מה גורלו של עם ישראל?
זה מה שראינו בפרדס.
צמרמורת מפלחת את גופי. הפרדס הוא
אחרית הימים?ראיתם מה שעתיד לקרות לעם ישראל לעתיד לבוא?
לא לעתיד לבוא, מעתה והלאה, לאורך כל
הדורות.
[...]ירדפו אותנו שנים רבות...נהיה
מיעוט נרדף...כל תקופת שקט תהיה זמנית, תמיד נחיה בחשש מיום המחר.
[...] מה בסוף?
ככל שהעמקנו את כניסתנו התמונות נהיו
יותר קשות, ובסוף...בסוף ראינו את המראות הקשים מכול...גדרות ברזל גבוהות, ארובות
צרות חותכות את קו הרקיע, עשן סמיך ושחור עולה מהן, ריח בשר אדם שרוף נישא באויר,
וגופות, רבבות אלפי גופות בני ישראל שדופות, מורעבות, מעונות, אימת המוות עוד
ניבטת מעיניהן הפעורות...אני לא יודע מה יהיה אחר כך, זו היתה התמונה האחרונה
שראינו, עמוק יותר לא נכנסנו, לא יכולנו...[9]
על פי
סיפורה של יוכי ברנדס, המהפך בדרכו של רבי עקיבא הוא תוצאת הכניסה
ל"פרדס". הפרשנות שנותנת ברנדס לאגדת הפרדס "רחוקה מאוד ממה שמסמל
המפגש עם האלוהות...מה שרבי עקיבא ראה זה מה שהניע אותו לתמוך במרד. זוהי השערה
משיחית-בדיונית מופרכת כל כך שרק החיזיון ההזוי של אושוויץ מתעלה עליו".[10] אולם
מעבר למראות הזוועה של אושוויץ שאליהן מגיעות המראות שרבי עקיבא ראה
ב"פרדס", שהן בגדר בדיון ספרותי החורג מגבולות הסביר וההגיוני, נראה שיוכי ברנדס רואה את העיקר בהצגת לקח
ומשמעות היסטוריוסופיים שהחירות היצירתית
"מתירה" לה לבדות. היציאה למרד נעשתה מתוך ידיעה ברורה של מלחמה
הרת אסון וחסרת סיכוי, אולם טומנת בחובה לקח ומשמעות המקבלים ביטוי חוזר ונשנה
ברומן בדבריו של רבי עקיבא, בעקבות חוויית ה"פרדס": "הכול צפוי , אבל הרשות
נתונה...יש לנו בחירה חופשית, אנחנו בוחרים את דרכינו בעצמנו, החיים נקבעים על פי
מעשינו, לא לפי מה שצפוי"[11], "רציתי
ללמד את עם ישראל שגורלנו נתון בידינו, אנחנו מנהלים את חיינו וחורצים את עתידנו,
הכול צפוי והרשות נתונה"[12], "אנחנו
צריכים לגאול את עצמנו, אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולצפות לגאולה שתנחת עלינו
ממרומים, לא בשמים היא"[13],
"הגאולה תלויה בנו, רק בנו, אם נהיה מוכנים למסור למענה את נפשנו, נזכה
להיות עם חופשי בארצנו"[14]. מרד
בר כוכבא היה חסר סיכוי, אולם עצם הנכונות להתקומם היא חיובית וחיונית וביטוי
לניצחון בפני העתיד וההיסטוריה - כך מבינה רחל מדבריו של רבי עקיבא: "התקוממות
היא לקח, לקח לדורות. רבי עקיבא רוצה ללמד את עם ישראל שהגאולה תלויה בנו ושאם אנחנו מייחלים לשינוי עלינו לקום
ולפעול בכוחות עצמנו ולא לשבת בחוסר מעש ולהמתין לחסדי שמים"[15]. רבי
עקיבא חולל את המרד, לא כדי לנצח את הרומאים, אלא כדי ללמד את עם ישראל שגורלו
נתון בידיו. האם הלקח נלמד בסופו של דבר? יוכי ברנדס אינה משיבה על כך במפורש,
ואולי רק רומזת על כך. הלקח אכן נלמד בסופו של דבר באמצעות הכוח המניע של הציונות.
הציונות נישאה על כנפי התפיסה שהגאולה מן הדין שתיעשה בידי העם היהודי באופן
עצמאי, תוך ליכוד כל כוחות האומה למען השגת המטרה של תקומה לאומית והקמת מדינה, ורק
היהודים צריכים בעצמם לפעול לשם כך, ואיש זולתם לא יבטיח את שחרורם ועתידם הלאומי.
*
הפרשה
ההיסטורית של מרד בר כוכבא עומדת בסימן של חסר רב של תיעוד היסטורי. נוכח חסר זה,
הסופרת יוכי ברנדס ביצירתה "הפרדס של עקיבא" מאמצת את החירות הספרותית
בתיאור המציאות ההיסטורית הנוגעת למרד בר כוכבא ובשעתוקה. יוכי ברנדס מציגה גרסא
שלפיה בר כוכבא היה מנהיגה של חבורת קנאים, "סיקריקים חדשים", עד שהגיע
שמעו לרבי עקיבא שמצא בו את המנהיג הראוי לעמוד בראש המרד, חסר סיכוי אמנם, אך
נועד להעביר לקח ומסר לעתיד עבור עם ישראל, בעקבות החוויה המיסטית של הכניסה
ל"פרדס". לפנינו דוגמא לחופש היוצר של הספרות בהצגת מציאות בדיונית
דמויית ממשות, וכיצד התודעות הנבדלות של הממשי, האפשרי והמדומה כרוכות זו בזו
ברומן היסטורי.
שאלת
חופש היוצר של סופר וחירותו לבדות סיפורת היסטורית מעוררת את השאלה בדבר בדיונותו
של הרומן ההיסטורי ועד כמה צריכה להיות מוגבלת חירותו של הסופר לבדות. הסופר
בניגוד להיסטוריון אינו חותר לשחזר תקופה היסטורית לדיוקה. הוא כותב יצירת ספרות
וככזו היא ביטוי לעולמו הרוחני. אולם כסיפורת היסטורית, רומן היסטורי אמור להיות
תואם במידה מסוימת לרוח התקופה שבה הוא עוסק ולפרטיה העובדתיים, להתבסס על יסודות
ריאליים והגיוניים, לא לסטות יתר על המידה מהמקורות ההיסטוריים או מממצאיה של
ההיסטוריוגרפיה המחקרית ולהימנע מהפלגות רומנטיות בלתי מתקבלות על הדעת. כיצירה
ספרותית הוא ודאי יכול להתעלם מחלק מהנתונים העובדתיים, לפשט אותם או למתן אותם
בשל היותו בבסיסו תוצר דמיוני. ודאי שאין לדבר כאן על "דיוק היסטורי" או
על "תיעוד היסטורי מהימן".
בקרב ההיסטוריונים מקובלת אמנם ההבחנה שעל-פיה
היצירה הספרותית-הבדיונית נתפסת כייצוג של המדומה, ואילו החיבור ההיסטורי נתפס
כייצוג של הממשי. אבל כפי שטוען היידן וייט, "ספרות יכולה לתאר את המציאות לא
פחות ממה שנחשב כמחקר".[16] על
פי התפיסה האריסטוטלית, הספרות עוסקת באפשרי ולא רק במה שקרה באמת.[17] כוחה
של הספרות אינו אפוא בממשי, אלא ב"אפשרי" שהוא מושא הייצוג של יצירותיה,
וביכולתה באמצעות דמיונו היוצר של הסופר לשחזר "מארגי החיים דאז"
ו"להקים מתים לתחייה בזכות התחשבות קפדנית עם המעט שכן ידוע לנו".[18] האם
מדובר כאן בהיסטוריה חלופית סבירה או בלתי סבירה? האם היא כוללת ביטויי אמינות
הנחוצים ליצירת תמונה היסטורית משכנעת? שאלת איכותו של הנראטיב שמציגים גם
ההיסטוריון וגם הסופר, אמורה להסתמך על קריטריונים כגון המלאות היחסית של פרטי
הנראטיב, העיצוב הפואטי של הנראטיב ועקביותו הלוגית. מן ההיסטוריון יידרש גם שימוש
אחראי בכללי הראיות או בשיטות הניתוח, מחויבות שהסופר פטור ממנה לחלוטין,
"ואם הוא נוטל על עצמו מחויבות לתיאור מהימן של ממשות, הרי זה בנוסף על
ההזמנה שהוא מזמין את קוראיו לבנות ממשפטיו עולם מדומה. ובכל מקרה, דיווחו על
המציאות אינו ישיר...לפיכך, בדיוניות מלאה אינה שקריות ואינה אי סבירות
אלא תכונה אחרת של טקסטים".[19]
לסיום,
מי הוביל למרד בר כוכבא ולאיזו תכלית? השאלות והתהיות הנוגעות לכך והתשובות
הניתנות במחקר ההיסטורי לעומת אלה שהן פרי הדמיון הספרותי, מעלות את שאלת תוקפו
וטיבו של נראטיב היסטורי, מנקודת מבט היסטורית ומנקודת מבט ספרותית, וכאן לסיום
ראויים ומועילים דבריו של היידן וייט: "ברי לי שהתעקשות זו על קיומו של מרכיב
בדיוני בכל הנרטיבים ההיסטוריים תעורר את זעמם של אותם היסטוריונים המאמינים שהם
עושים דבר-מה השונה במהותו ממה שעושים כותבי רומנים, שהרי הם עוסקים באירועים
'אמיתיים', ואילו כותבי הרומנים עוסקים באירועים 'מדומים'. ואולם, הן הצורה והן
הכוח ההסברי של הנרטיב אינם נובעים מן התכנים השונים שהוא אמור למסור. האמת היא
שהיסטוריה – לאמור, העולם הממשי כפי שהוא מתפתח במרוצת הזמן – מקבלת מובן באותה
דרך שהמשורר או מחבר הרומן מנסים להעניק מובן לעולם זה, דהיינו, באמצעות הקניית
תוויה של צורה שאפשר להכירה, בשל היותה מוכרת, לדבר-מה שבתחילה נראה בעייתי או
מסתורי. אין זה משנה אם העולם נתפס כממשי או רק כמדומה, הדרך שבה מקנים לו מובן
אחת היא".[20]
[1] דיו
קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69, פרק 12, סעיפים 2-1.
[2] ישראל
יעקב יובל, "שתיקת ההיסטוריון ודמיון הסופר: ר' אמנון ממגנצא ואסתר-מינה
מוורמייזא", אלפיים, 15, 1997, עמ' 132.
[3] יוכי
ברדס, הפרדס של עקיבא, כנרת זמורה דביר, 2012 .
[4] הפרדס
של עקיבא, עמ' 305-302.
[5] ירושלמי,
מסכת תענית כד, א.
[6] גדליהו
אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז,
כרך ב, עמ' 1.
[7] הפרדס
של עקיבא, עמ' 305.
[8] שם,
עמ' 310.
[9] שם,
עמ' 357.
[10] סימה
באט, "הפרדס של עקיבא: משל ישן-חדש", ידיעות אחרונות, 19.9.2012 .
[11] הפרדס
של עקיבא, עמ' 297.
[12] שם,
עמ' 357.
[13] שם,
עמ' 310.
[14] שם,
עמ' 311.
[15] שם,
עמ' 318.
[16] היידן
וייט בראיון עם יפתח אשכנזי, הארץ, 20.7.2013 .
[17] אריסטו,
על אמנות הפיוט (פואטיקה), תרגום: שרה הלפרין, הקיבוץ המאוחד, 1977, פרק ט.
[18] יובל
(לעיל הערה 6), עמ' 132.
[19] מנחם
ברינקר, "ספרות והיסטוריה: הערות קטנות לנושא גדול", בתוך: רעיה כהן
ויוסי מאלי (עורכים), ספרות והיסטוריה, מרכז זלמן שזר, תשנ"ט, עמ' 41.
[20] היידן
וייט, "הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי", בתוך: אלעזר וינריב (עורך), חשיבה
היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, האוניברסיטה הפתוחה, 1985, עמ'
321.
