מרד בר כוכבא כמיתוס של גבורה יהודית

ד"ר דוד שחר

מרד בר כוכבא כמיתוס של גבורה יהודית בספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו (1918-1882)

מחברי ספרי לימוד הינם חלק ממערכת חברתית ותרבותית ונדרשים בהכרח להתאים את בחירת התכנים של ספריהם לתביעות אותה מערכת ועומדים תדיר מול צורך לברור ולתת לגיטימציה לתכנים הנכללים בספרי הלימוד. מכאן שספרי הלימוד אינם משקפים רק את עמדות מחבריהם, אלא גם הלכי רוח וביטויים של השיח האידאולוגי והתרבותי המתקיימים הן במערכת החינוך והן בחברה בכללותה. מאחר והטקסט שבספרי הלימוד יכול להוביל בכיוון מסוים ולהשריש ערכים, לסגל לתלמידים השקפה ותפיסת עולם הרצויה לחברה, הוא עלול ליצור הטיות, עיוותים ודימויים, בהתאם לערכים ולדעות שמבקשים לנטוע בתלמידים, ביודעין וגם שלא ביודעין, באופן גלוי וגם סמוי. אלה מוצאים ביטוי בטקסט בצורות שונות:[1] שימוש בהערכות מכלילות וחצאי אמיתות ללא עובדות והסברים לצידן; סלקטיביות בבחירת אינפורמציה המעניקה ביסוס לזהות הלאומית העצמית; הצגת אירועים ותהליכים באופן דטרמיניסטי; שימוש בשפה אמוציונלית ובהגדרות "משדלות" במטרה לשכנע באמיתותן של השקפות מסוימות; שימוש בסטריאוטיפים ותיאורים סובייקטיביים – באופן שלילי ומגנה לתיאור ה"אחר" וחיובי לגבי "עצמך". עיקרו של דבר, ניתוח תוכנם של ספרי לימוד הוא אחת הדרכים להתחקות אחר טיבו של האתוס החברתי, כדי להכיר באמצעותם את הסיפורים והמיתוסים של העבר ההיסטורי הלאומי, וכיצד ולאלו תכליות נבחרו העובדות ההיסטוריות המתאימות, לדעת מחבריהם, להיכלל בנראטיב ההיסטורי הלאומי.[2] על כך נעמוד להלן בהתייחס לפרשה ההיסטורית של מרד בר כוכבא כפי שמתוארת בספרי הלימוד.

למרות שמעט מאוד ידוע על דמותו ההיסטורית-הממשית של בר כוכבא,[3] במיוחד בתקופה  זו שבה אנו עוסקים, ואולי דווקא  בשל כך, ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל הינם מקור מרכזי לבחינתו של מרד בר כוכבא כמיתוס וכנראטיב אידאולוגי בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו. וזאת, מעצם מהותם ותפקידם של הספרים הללו כאמצעי עזר לחינוך וללימוד, ומעצם היותם ביטוי לאמונות חברתיות, לאידאולוגיה ולאתוסים חברתיים שעשויים להוות דוגמא ייחודית לערכים, ליעדים ולמיתוסים שהחברה מנסה להחדיר ללב הדור הצעיר.[4]

מרד בר כוכבא פרץ ביהודה נגד השלטון הרומי בשנת 132 לספה"נ ונמשך שלוש וחצי שנים, ובראשו עמדו בר כוכבא ור' עקיבא, המסמלים על פי התיאור בספרי הלימוד העבריים, שני אפיקים של הנהגה יהודית ושני אפיקים של גבורה יהודית – גבורת הרוח המגולמת בדמותו של ר' עקיבא וגבורת  הזרוע המגולמת בדמותו של בר כוכבא.

שלא כמו המרד הגדול, שעליו ועל השנים שקדמו לו יש מידע רב (אך לא תמיד מדויק) מספריו של יוסף בן מתתיהו, על השנים שקדמו למרד בר כוכבא ועל המרד עצמו יש מידע מועט. המקורות אינם משופעים בעדויות על המרד, והמקורות המצויים הם קצרים, חד-צדדיים, מגמתיים ובעלי התייחסות אמביוולנטית כלפי בר כוכבא. אבות הכנסייה מתארים את בר כוכבא בתור ליסטים תאב רצח המוליך את העם שולל; ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס שחי בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית לספירה ושממנו ניתן לשאוב פרטים חשובים ומהימנים על המרד אינו מזכיר אפילו את שמו של בר כוכבא. המקורות התלמודיים, הן ההלכתיים והן האגדתיים, הם ספורים ועל פי רוב מאוחרים למדי ומבהירים כמה צדדים לגבי בר כוכבא, אך אינם זורקים אור על השאלות הנוגעות למניעי המרד, התחלותיו ומהלכו ואינם מבהירים למעשה את התמונה ההיסטורית בכללותה. על פי מקורות אלה ועל פי המסורת היהודית, דמותו של בר כוכבא נתונה במחלוקת וכוללת ביקורת חריפה על מנהיגותו שעוררה תקוות משיחיות לגאולה שבאה לידי ביטוי בכינוי הגנאי "בר כוזיבא". ברם, בניגוד למסורת זו, המרד ומנהיגיו זוכים בפרשנות הציונית המחודשת של העבר ההיסטורי היהודי להאדרה כסמל להתקוממות לאומית ולגבורה של העם היהודי, מופת של פריקת עול זרים בפרפור אחרון של עצמאות קצרה. ובדומה לכך, גם בספרי הלימוד בחינוך העברי, בר כוכבא ולוחמיו זוכים להילה של הערצה ולהצגתם כמופת של גבורה.

*

לפי המתואר בספרי הלימוד, מרד בר כוכבא דמה למרד החשמונאים ולמרד הגדול, כמוהם היה מלחמת מגן על הקיום הלאומי ועל החרות הדתית והלאומית, כנגד שרירות  הלב של השלטון הזר. זאת היתה מלחמת חובה שנבעה מתוך ההכרח הקשה והבלתי נמנע, והמרד מוצג על פי נקודת מבט זו כניסיון הגדול האחרון לחדש את עצמאות יהודה, וכמו המרידות שקדמו לו אף הוא מהווה גילוי של גבורה, הקרבה, מסירות נפש ועמידה בקרב מול כוחות צבא רומים גדולים וחזקים.

בר כוכבא מוצג בספרי הלימוד כמנהיג תקיף ועז ובעל כישרונות צבאיים, וכמנהיג לאומי נושא בשורת גאולה משיחית.

ובעת, שבכל ארץ ישראל רבו בין היהודים ההכנות למרד, הופיע איש-פלא, שהצטיין בעוצם ידו הבלתי מצוי ובאהבתו הרב לעמו, ויעמוד בראש המורדים. של הגבור הזה הוא – שמעון בר כוזיבא (יליד העיר כזיב) ורבי עקיבא קרא לו בר כוכבא (בן כוכב) כי בו ראה את גואל עמו, שעליו רמז הכתוב: "דרך כוכב מיעקב". כרבי עקיבא ראה גם רוב העם בגבור המפליא הזה את "מלך המשיח" ובחיר ד' להשיב לו את חרותו וכבודו בגויים. פני בר כוכבא המלאים גבורת-אלים ואומץ-רוחו הכביר – משכו אחריו כבחבלי קסם רבבות אלפי גבורי יהודה מכל קצוות נחלות-רומא.[5]

ותתחזק רגשת העם מאוד, וחובבי החרות אשר המתינו לשעת הכושר להעיר את העם למרד, ראו כי עתה באה העת אשר קיוו לה...ויקם בראשם גבור נפלא, אמיץ הרוח ולבו כלב הארי ושמו בן כוזיב, הוא בר כוכבא, כי כמו כוכב נוצץ מזהיר ומבריק יצא הגבור הנפלא הזה בראש צבאות החרות.[6]

בראש המתקוממים עמד הגבור הנהדר בגבורתו שמעון בן כוכב. והאיש אמיץ הרוח ולבו כלב האריה אשר לא יחת מפני כל.[7]

בתיאור דמותו של בר כוכבא מוטיב הגבורה זוכה לדגש רב. פעמים רבות נזכרת המלה "גיבור" או נרדפותיה, וכן בפעלים ובתוארי-פועל נוקבים ורבי עוצמה. כל אלה מעלים את גבורתו של בר כוכבא למדרגה עילאית ומחזקים את המשמעות של גבורת המרד האקטיבית. ספרי הלימוד גם מרבים לתאר, בעקבות המקורות התלמודיים האגדתיים, את כוחו הגופני של בר כוכבא ומלבישים את דמותו בהילה מיתית. על פי האגדות התלמודיות הם מספרים כי בשעת קרבות היה בר כוכבא יכול לקבל אבני בליסטראות בארכובותיו ולחזור ולזרקן לעבר אויביו. גם דרישת הבחינה שהעמיד בפני המתנדבים לצבאו, כפי שמציגים ספרי הלימוד על פי אגדות אלה – לעקור בידיהם עץ ארז – מלמדת באופן מטאפורי על כוחו הגופני הרב של בר כוכבא שהרי כמנהיגו של מרד לא היה דורש מחייליו מה שהוא עצמו לא היה יכול לעמוד בו.

ספרי הלימוד יודעים לספר על רוח האחדות הכללית שפעמה בלב העם ובלב לוחמי בר כוכבא, אך מוזכרים גם "אוהבי השלום"  שחששו והסתייגו מהמהלך המסוכן של מרד.[8] גם בין החכמים היו מסתייגים שהתריעו מפני התקוממות, וספרי הלימוד מזכירים בהקשר זה את ר' יוחנן בן תורתא שאמר לר' עקיבא ש"עשבים יעלו בלחייך ומשיח עוד לא יבוא",[9] ואת ר' יהושוע והמשל שהמשיל על העגור שהוזעק על ידי אריה להוציא במקורו הארוך עצם מגרונו, וכאשר ביקש העגור שכר טירחה, השיב לו האריה שמן הראוי שיסתפק ביציאתו בשלום מלועו, והנמשל – הסביר ר' יהושוע – "דיינו שנכנסנו לאומה זו [רומא] בשלום ונצא ממנה בשלום".[10] "אך קול החכמים הממאנים נדמה מפני קול החכמים והעם המאמינים בבר כוכבא"[11], "מרבית חכמי ישראל עמדו למעוז לו [לבר כוכבא] ובראשם ר' עקיבא האדם הגדול בתנאים הראשונים".[12] ובאופן דומה מדגישים כל ספרי הלימוד כי ר' עקיבא "חזק את לב העם ויעוררם להלחם את מלחמת החרות. ויסע אל כל המקומות אשר היו שם קהילות ישראל גדולות. ויחזק את היהודים לקוות לישועה ולתמוך בידי המוקדים ברומא".[13] ר' עקיבא תמך אפוא במרד, היה קשור ומעורב בו באופן פעיל והעניק את הגושפנקא הרוחנית לבר כוכבא שהיה בעיניו "כמשיח ה' ויקרא עליו דרך כוכב מיעקב"[14], "וכמלך המשיח ובחיר ה'".[15] בכך נתן ר' עקיבא למרד משמעות דתית-משיחית ודחף משיחי.

מחברי ספרי הלימוד מדגישים בתיאוריהם כי היציאה למרד היתה מלווה בהתרוממות רוח ובהתלהבות עממית נרחבת שבר כוכבא הצליח להפעים בקרב העם. בכך הם גם נותנים משנה תוקף לראיית המרד כמאבק לאומי הנשען על אחדות כללית:

פני בר כוכבא המלאים גבורת אלים ואומץ-רוחו הכביר משכו אחריו כבחבלי קסם רבבות אלפי גבורי יהודה מכל קצוות נחלות-רומא. סופרי הדור ההוא אומרים כי צבאות יהודה שהתקבצו תחת דגל בר כוכבא הגיע לחצי מליון איש שולף חרב.[16]

ויתאספו המורדים יחד, ויהי מספרם כארבע מאות אלף איש, ויכו את חיל הרומים אשר היה ביהודה, ויכבשו את כל הארץ. כחמישים מבצרים ותשע מאות ערים וכפרים לכדו המורדים וגם את הצבא אשר שלח הקיסר מרומה לנציב יהודה לעזור לו להשקיט את המרד, הכו שוק על ירך.[17]

היציאה למרד מוצגת בשפה אמוציונלית שיש בה הרבה מן הפאתוס ומידה רב של הגזמה בהצגת נתונים מספריים מוגזמים שאין להם כל ביסוס, והרי אין זה סביר או הגיוני שבמרחב הגיאוגרפי המצומצם של יהודה ובנסיבות של אותו הזמן שבו פרץ המרד יתאסף צבא מורדים אדיר בן למעלה מארבע מאות אלף רגלי. המרד מוצג כמהלך שלפחות בראשיתו היה מוצלח מאוד, ובכך גם מבקשים מחברי ספרי הלימוד להצדיק את היציאה למרד שהגשים בשלביו הראשונים את יעדו: "ויכרז בן כוכב את חרות ארץ יהודה ויטבע מטבעות ומרכז חילו היה בביתר. ותהי יהודה שנית לממלכה עומדת ברשות עצמה שתי שנים".[18]

הרומאים נערכו לדיכוי המרד, "וישלח אדריאנוס את שר צבאו הגבור יוליוס סוורוס בראש חיל גדול מאוד למלחמה על היהודים המורדים".[19]על אף עוצמתו של הצבא הרומי המוצג בספרי הלימוד כ"חיל גדול מאוד", "חיל רב מאוד" וכ"חיל כבד מאוד",[20] הצבא הרומי הקיז את דמו שלוש שני וחצי עד אשר הצליח לדכא את ההתקוממות היהודית, והתמונה ההיסטורית הזאת אינה מנותקת מן הכוונה להאדיר את מנהיג המרד ולוחמיו. אף שצבאו של בר כוכבא מתואר כצבא גדול מאוד, לא נעדר מן התיאור בספרי הלימוד ניסיון למקם את סיפור הדיכוי של המרד על ידי הרומאים בתבנית הסמלית של ה"חלש" הנלחם בצדק על חרותו, לעומת ה:"חזק" האכזר והמדכא, מעין התבנית הסמלית של "מעטים מול רבים" שהיתה אחד היסודות הסמליים בגיבוש האידאולוגי של הציונות ונועדה להדגיש תכונה ייחודית של עם ישראל – נכונותו ודבקותו להמשיך להיאבק ולהתקדם לקראת הגשמת עצמאותו.

מעט-מעט עלה בידי המצביא הרומאי לכבוש את מבצרי המורדים היהודים, זה אחר זה. המעוז האחרון שנשאר למורדים היה ביתר שבו התבצר בר כוכבא. המבצר נפל בידי הרומאים רק אחרי מצור ממושך וקשה. אמונים על המימד החווייתי וההתכוונות ליצירת הזדהות רגשית של התלמידים עם סיפור המרד, מאמצים מחברי ספרי הלימוד דימויים היסטוריים פרסונליים של ה"טובים" – בר כוכבא וחייליו כגיבורים לאומיים העשויים ללא חת, ושהיו עשויים לנצח במערכה על ביתר, לולא ה"רעים" – אלה הם ה"בוגדים" המוצגים בדמותם של הכותים-השומרונים שסייעו בידם של הרומאים: "היהודים היו מביאים להם צרכי אוכל העירה [לביתר] דרך מבואות נעלמים, אך בוגדים אחדים מבין הכותים-השומרונים גלו את הסוד הזה לאויב ויסתמו הרומאים את מבואות הסתר".[21]

מתוך התכוונות ערכית, בהצגת נפילתה של ביתר מוצגת גם הבעיה שההתקוממות היהודית שהתאפיינה בראשיתה בליכוד כל הכוחות ובתמימות דעים לגבי יעדיה הלאומיים, החלה לסבול מהעדר הסכמה שתרמה גם היא לבסוף לנפילת ביתר:

ובעת ההיא פרצו בקרב היהודים הנצורים סכסוכים ואחדות הלוחמים הופרה. נמצאו אנשים שעמלו לעורר מדנים בין שליט העם בר כוכבא ובין חכמי התורה...הסכסוכים מבית והמדנים בין אחים רבו בין הלוחמים וירפו את רוחם במלחמה. וככלות כוחם ברעב ובצמא ובשנאת חינם נבקעה ביתר לפני יוליוס סוורוס.[22]

והלקח המשתמע חד וברור הוא: "סכסוכים", "מדנים" ו"שנאת חינם" מחלישים את יכולת העמידה ומכשילים את השגתם של היעדים הלאומיים המשותפים, והיפוכם – שמירת האחדות ככוח שהיה עשוי לסייע ליכולת העמידה ולהשגת יעדים לאומיים.

למרות שהמרד לא השיג את מטרותיו, בכל זאת אינו מתואר ככישלון. אמנם, לאחר אובדן עצמאותם חדלו היהודים, למעשה, להיות אומה מדינית וחייהם נמשכו כעם בלי ארץ, אך מחברי ספרי הלימוד מדגישים כי תקוות העם לחדש את עצמאותו, לא חדלה והפכה לכוח מחיה ומניע "ועוד עיניהם נשואות מכל ארצות פזוריהם אל הארץ הזאת".[23] ולדידם, "צידוקו של המרד מצוי בו בעצמו: "לדון על גבור-עם כבר כוכבא על פי תוצאת המלחמה אי אפשר. לו נצח שמעון בר כוכבא את סוורוס היה עוטר עמנו את שמו ואת זכרו בזר קדושת עולמים, אבל אנשים נאמני לב ומסורים לעמם כבר כוכבא מנחילים כבוד לעמם גם במיתתם, וגם במפלתם קרויים הם גבורים".[24]

*

לסיכום פרשת מרד בר כוכבא בראי ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בחינוך העברי בארץ ישראל, ניתן להידרש להגדרתו של המשורר האנגלי ויליאם וודסוורת, המדגיש שבכל ניתוח של סיפור היסטורי שזורים שני סוגי ספרות – "ספרות הדעת" ו"ספרות העוז". מצד אחד – ספרות של "דעת", ספרות של הוראה השופעת ידע ואינפורמציה היסטורית, ומצד שני – ספרות של "עוז", שאינה באה להקנות ידיעות אלא להעביר בעזרת מארג של מלים וביטויים מסכת של תחושות מועצמות ורגשות של גיבורים וליצור את האווירה של התקופה, המקום והזמן, ותכליתה – מנקודת המבט של נושא דיוננו – לנטוע הרגשה לאומית חזקה בתלמיד ולחזק את גאוותו הלאומית. סיפור מרד בר כוכבא בספרי הלימוד הללו והאופן שבו הוא מוצג ומסופר כ"סיפור" ולא כ"הרצאה מלומדת", הוא דוגמא מובהקת ל"ספרות עוז". בדומה לסיפור המרד הגדול הוא מוצג כמיתוס של גבורה, לא רק בניצחון אלא גם בתבוסה, והוא מוצג על פי מבנה מיתי כתופעה חיובית וחיונית, המתקשרת למוות הרואי, שהרי העיקר בסיפור הוא בעצם בראיית ההכרח במלחמה על חירות העם והנכונות להילחם ולהקריב למען העם והמולדת.

הערגה למעשי גבורה והקרבה עוצבה על ידי האידאולוגיה הציונית, ומיתוסים של גבורה החלו לתפוס מקום בתודעה הציבורית ולחלחל אל המערכת החינוכית העברית.[25] בציונות כתנועת תחייה פוליטית ותרבותית היו הערכים של גבורה, הקרבה וכוח – משאת נפש לרבים. הערכים האלה באו לשרש את רגשי הנחיתות שהשתרשו בעם ישראל במשך אלפיים שנות גלות והשפלה, ולחזק את כבודו הלאומי ביחס לעמים האחרים ולהשיב את בטחונו בכוחו וביכולתו, לקראת האתגרים הלאומיים החדשים. כך, אפוא, בר כוכבא והמרד שהנהיג לא היו רק נושאי לימוד שיש רק ללמדם, אלא בעיקר בגדר סמל פטריוטי ודגם לאומי חדש המשמש מוקד הזדהות. כך, בספרי הלימוד הסיפור ההיסטורי של מרד בר כוכבא ותיאור מנהיגותו של בר כוכבא מוצגים כמיתוס לאומי הנושא עמו מסרים אידאולוגיים המנוסחים ישירות ומטרתם לעצב את השקפת עולמם של התלמידים.

---

[1] אלי פודה, בזכות המבוכה ובזכות הטיח, הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית (1995-1951), ירושלים 1997, עמ' 12; יורם בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, תל-אביב 1993, עמ' 19-18; I. Westbury, "Textbook Bias", in: T. Huson (ed.), The International Encyclopedia of Education, Vol.9, p. 5255

[2] מראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה החלו לראות אור ספרי לימוד עבריים ללימוד תולדות ישראל: זאב יעבץ, דברי הימים לעם בני ישראל, מיום היותו עד ייסוד הישוב החדש בארץ ישראל, ירושלים תר"ן; אליעזר בן יהודה, קיצור דברי הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם, ירושלים תרנ"ב; אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), תולדות עם ישראל, מראשית ימיו עד היום הזה, ורשה תרנ"ז; אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, תולדות ישראל, היסטוריה מצוירת לילדי ישראל, ורשה תרע"א; מנחם מנדל ברוינשטין (מבש"ן), דברי הימים לבני ישראל, מימים קדמונים ועד חורבן ביתר, ורשה תרנ"ז; יהודה גרזובסקי, קיצור דברי הימים לעם ישראל, ורשה תר"ס; שמעון דובנוב, קורות העברים לבתי הספר ולמתלמדים, מתורגם ומעובד על ידי המורה והסופר אהרון ליבושיצקי, ורשה תרס"ט. ספריהם של יעבץ, בן יהודה, אז"ר ודובנוב זכו לתפוצה נרחבת בבתי הספר העבריים בארץ ישראל ובמזרח אירופה. על ספרי לימוד אלה ראו: דוד שחר, דע מאין באת...הוראת ההיסטוריה הלאומית בחינוך העברי בארץ ישראל 1918-1882, רחובות 2003, עמ' 184-169; יצחק קוננפורטי, זמן עבר, ההיסטוריוגרפיה הציונית ועיצוב הזיכרון הלאומי, ירושלים 2006, עמ' 255-252.

[3] בעניין זה ראו: דוד שחר, "מי הוביל למרד בר כוכבא? שאלת הנהגת מרד בר כוכבא בראי הדמיון הספרותי ברומן ההיסטורי 'רבי עקיבא' מאת הסופר יוסף אופטושו", אתר historyshahar.blogspot.com, 22 בינואר 2019.

[4] יעקב עירם, "תולדות החינוך – תחומי מחקר", בתוך: רנה שפירא, אריה כשר (עורכים), רשפים – היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים בחינוך, תל-אביב תשנ"א, עמ' 113-112; ב' מאק-דונאלד, ד"א פרסל, "תכנון לימודים – חזונות ודימויים", בתוך: צבי לם (עורך), זרמים חדשים בחינוך, תל-אביב 1983, עמ' 172; וראו גם: M.W. Apple,"The Politics of Textbooks", in: M.W. Apple, L.K. Smith (eds.), The Politics of Textbooks, New York 1991, pp.1-21

[5] דובנוב, עמ' 99-98.

[6] בן יהודה, עמ' 174.

[7] גרזובסקי, עמ' 116.

[8] בן יהודה, עמ' 174; גרזובסקי, עמ' 111-112.

[9] אז"ר, עמ' 23.

[10] אז"ר, עמ' 21-22; מבש"ן, עמ' 166.

[11] אז"ר, עמ' 23.

[12] מבש"ן, עמ' 167

[13] גרזובסקי, עמ' 113. ראו גם: אז"ר, עמ' 22; בן יהודה, עמ' 174.

[14] מבש"ן, עמ' 167.

[15] דובנוב, עמ' 98.

[16] דובנוב, עמ' 99.

[17] גרזובסקי, עמ' 117.

[18] גרזובסקי, עמ' 117.

[19] גרזובסקי, עמ' 117.

[20] גרזובסקי, עמ' 117; אז"ר, היסטוריה מצוירת, עמ' 160; מבש"ן, עמ' 167.

[21] דובנוב, עמ' 110.

דובנוב, עמ' 110. וגם: גרזובסקי, עמ' 117; בן יהודה, עמ' 175; מבש"ן, עמ' 167.

[22] דובנוב, עמ' 110.

[23] מבש"ן, עמ' 168. וגם: בן יהודה, עמ' 175; גרזובסקי, עמ' 119

[24] דובנוב, עמ' 91

[25] רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 352-351; Yael Zrubavel, Recovered Roots: The Making of Israeli Tradition, Chicago 1995, pp. 25-26