יום רביעי, 3 במאי 2017

לאיפיון "תקופת הראשית" של החינוך העברי בארץ ישראל

ד"ר דוד שחר
לאיפיון 'תקופת הראשית' של החינוך העברי בארץ ישראל
הראייה ההיסטורית מעמידה את העבר ומסבירה אותו כתהליך, כלומר – כמעבר רציף ממצב למצב וחדירתו של מצב אחד למצב שני. ראייה היסטורית מעין זו גורסת כי כל מצב קשור לקודמו, מתוקף ההמשכיות בזמן. ברם,הראייה ההיסטורית אינה מתמקדת רק במשך ההיסטורי שבו מוצמד תוכן מסוים למאורעות הבאים זה בעקבות זה, אלא היא גם מבקשת ליצור סדר היסטורי מכוח יחסים של משמעות ושל זמן. היא בוררת וקובעת משמעויות, קושרת מעשה לטעם המעשה, אירוע לסיבתו, או בלשונו של הפילוסוף וההיסטוריון נתן רוטנשטרייך, כורכת יחד תיאור של התרחשויות וזמני התרחשויות עם משמעויותיהם.[1]
צירוף זה של עקיבת המאורעות, תוכנם ומשמעויותיהם הוא יפה ומועיל למתודולוגיה הנוהגת בחקר ההיסטוריה של חלוקת מהלך ההתרחשויות ההיסטוריות לתקופות, היינו לפרקים מוגדרים ברצף האירועים ההיסטוריים, מה שקרוי פריודיזציה (תיקוף), שהוא גם דפוס קבוע וטבוע עמוק בתודעה ההיסטורית.
הפריודיזציה אשר המחקר ההיסטורי לא ייתכן בלעדיה נובעת מפרשנות שמאמץ ההיסטוריון או מאסכולה כלשהי של היסטוריונים ביחס לרצף אירועים ומהלכם, היא מרכזת משמעויות לכדי חטיבות שלמות ומוגדרות, ומחלקת את רצף ההתרחשויות בזמן לתקופות, על שום ההבדלים שהיא מוצאת בהן. מבחינה מתודולוגית הפריודיזציה משמעה בחירה באמות מידה וקטגוריות מסוימות, שעל פיהן מייחסים חשיבות למאורעות מסוימים המהווים מהפכים בולטים וציוני דרך משמעותיים. מחד גיסא הפריודיזציה מתבטאת בקביעתה של שנה מסוימת כתחילתה של תקופה היסטורית, ומאידך גיסא קביעתה של שנה אחרת כסיומה של התקופה.
אין ספק ביחס לחשיבותה של הפריודיזציה ההיסטורית; היא משקפת את מהותה של המחשבה ההיסטורית, ומבהירה גם את אופייה המיוחד של גיזרת זמן התפתחותי. אף על פי כן, למרות החשיבות שמייחסים לפריודיזציה, היא מהווה סלע מחלוקת בין היסטוריונים, והינה אחת הבעיות שהיסטוריונים מתלבטים בה; ולא בכדי.[2] חלוקת ההיסטוריה לתקופות ולתקופות משנה הינה כאמור בעיה עקרונית המותנית בתפיסה היסטוריוסופית, בשיקולים מתודולוגיים, בשיפוטים ערכיים ובגישות תרבותיות שעשויים להיות מוקד לחילוקי דעות בין היסטוריונים. זאת ועוד: המציאות ההיסטורית  מתאפיינת ברבגוניות  של דפוסי חיים, שינויים בלתי פוסקים החלים בהם ומעברים תמידיים מדפוס אחד למשנהו, ולכן יש לעתים קושי לציין בוודאות שנה מסוימת כתחילתה של תקופה היסטורית, ושנה שניתן לציינה בוודאות כסיומה של תקופה. היציאה מתקופה אחת והכניסה לתקופה אחרת מתאפיינת לעתים בהדרגתיות מבחינת תוכנה, מיקומה וקצבה ועל כן יש קושי לדבר עליה כעל מהלך חד החותך זמן אחד מזמן אחר. מכאן, קביעות נחרצות של התחלות וסיומים של תקופות עשויות לעוות ולא לשקף בצורה נכונה ומאוזנת את מהלך ההתפתחויות והאירועים ההיסטוריים כפי שהתרחשו באמת.
במחקר ההיסטורי של תולדות היישוב והציונות ניתן למצוא ביטוי להתלבטות ההיסטוריוגרפית בשאלת הפריודיזציה. למרות ריבוי המחקרים על תקופה זו של טרום מדינה, לא רבים עסקו בסוגיית הפריודיזציה של תקופת היישוב ולעתים העיסוק בה היה רק כבדרך אגב.[3] חוקרים שנגעו בסוגיה זו התמקדו לרוב בחלוקה פריודית על פי העליות לארץ ישראל שהן בחזקת "קווי תיחום טבעיים שנוח להשתמש בהם".[4] חוקרים מעטים שהתמקדו בסוגייה זו בתולדות היישוב, התמקדו בה מנקודת מבט ספציפית  - כלכלית[5] או התיישבותית.[6] היבט נוסף בסוגיית הפריודיזציה של תולדות היישוב, שבה מעט המחקר ההיסטורי לגעת קשורה למושג "ראשית". דיון יחיד במושג זה מצוי במאמרו של החוקר יחיעם וייץ העוסק בשאלת הפריודיזציה של שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.[7] את ה"ראשית" הוא רואה כמושג שעשוי להיות פרובלמטי ומתעתע, אך חשוב מבחינה היסטוריוגרפית, כמייצג קו גבול בין עידן ראשון, בראשיתי, לעידן שני, שונה כבר ממה שמתבטא בראשוניות.
הנה אפוא, למושג "ראשית" חשיבות מנקודת המבט ההיסטוריוגרפית והמתודולוגית, וחשיבותו גם נעוצה במימד הפוזיטיביסטי ביחס למהלכם ולטיבם של התהליכים ההיסטוריים שבהם המחקר ההיסטורי עוסק. בדברים שלהלן נעמוד על "תקופת הראשית" של החינוך העברי בארץ ישראל, כהיבט נוסף בסוגיית הפריודיזציה של תולדות היישוב והציונות בארץ ישראל, בתחום החינוך.
השנים 1882 ועד 1918, כתאריכי פתיחה וסיום, מגדירים "תקופה" – תקופת הראשית של החינוך העברי בארץ ישראל שהתקיימה תחת השלטון העות'מני.בתהליכים דינמיים ומורכבים קיים קושי ידוע להצביע על תיחום ברור וחד-משמעי של תקופות. ברם, לתקופה זו היו כמה מאפיינים ייחודיים והבדלים איכותיים שונים לעומת התקופות שלפניה ושאחריה, הקובעים את ייחודה כ"תקופת ראשית". מנקודת המבט של המחקר ההיסטורי, יש טעם מיוחד בהתמקדות בשלב ההיסטורי הראשון של יצירת מערכת תרבותית מורכבת כמו מערכת החינוך העברית; זהו שלב שבו התקבלו ההחלטות המשמעותיות ביותר בנוגע למושאיה, ובו נקבעו דפוסים בסיסיים שהכתיבו את מגמותיה ואת תיפקודיה ונקבעה דמותה לעתיד לבוא. על פי רוב, תסיסה רעיונית היא ממאפייניו של השלב הראשוני במהפיכות חברתיות ותרבותיות, שבו פועלים מנסחי המצע הרעיוני החדש ומורי הדרך הרוחניים. לדור השני של המהפיכה, כפי שמציין הסוציולוג יוחנן פרס, לא נותר אלא לתקן, לפרש, או לעדכן, אך לא לחדש.[8] אין כוונה לקבוע שהמערכת מגיעה לשלב סטטי,אלא לטעון שקצב השינויים הוא איטי יותר או פחות חד-משמעי ממה שהיה בשלב העיצוב הראשוני. השינויים הללו, למרות חשיבותם בדינמיקה החברתית והתרבותית, אינם מבטאים תמורות רדיקליות במבנים האידיאולוגיים הקיימים, אלא משקפים תהליכים של עדכון ושל התאמה לצרכים ולתנאים המשתנים.
שנת 1882 נבחרת כנקודת ההתחלה, מפני שממנה מתחילה שיבת ציון המודרנית שראשיתה ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. לכן, היא מהווה ציון דרך משמעותי ופרשת דרכים לאומית ראשונה בקשר שבין האידיאולוגיה הציונית לארץ ישראל. מפנה זה בתולדות ישראל, שהחל עם ראשיתה של חיבת ציון, הורגש ביישוב היהודי בארץ ישראל יותר מאשר בכל מקום אחר. כאן ניכרה בעליל ראשיתה של תקופה חדשה, תקופת היאחזותו המחודשת של עם ישראל בארצו. תקופה זו, שראשיתה בעלייה הראשונה והמשכה בעלייה השנייה, לא רק שהביאה אלפי עולים והגדילה את היישוב בארץ ישראל – היתה בה גם קריאת תיגר כלפי הגורל ההיסטורי הגלותי ורצון לחולל מהפיכה ולהתחיל מחדש את "תולדות ישראל בארצו".  בשתי העליות הללו ובפעולותיהן בארץ ניתן לזהות שילוב של אידיאולוגיה מהפכנית עם מרד אישי. על אף ההבדלים ברקע ובגישות בין העליות הללו, אפשר לראות בשתיהן דמיון רב בין הגשמת אידיאולוגיה קולקטיבית לבין הגשמת שאיפות אישיות ופרטיות. צירוף הכוח המהפכני הזה עם הפתיחות והעדר מוסדות מחייבים ביישוב איפשר ועודד יצירה וחידוש.[9]
שנת 1882 היתה גם השנה שבה חלה ראשיתו של החינוך העברי החדש בארץ ישראל. כבר עם תחילת ההתיישבות החקלאית בארץ קמה תשתית אידיאולוגית לעשייה החינוכית ולפעילות היוצרת של המורים, בני העליות הראשונות. אמנם, בשלב הזה לחינוך העברי אין עדיין משנה חינוכית סדורה והוא התבסס על ה"חדר" הגלותי, אולם יש לו סמלי זהות לאומיים חדשים, בתוך מערכת הערכים והסמלים החדשה שהלכה ונוצרה וביטאה את ייחודה של התרבות הארצישראלית שהתחילה להיווצר.[10] בעקבות התהליכים והתמורות החברתיים-תרבותיים, הדמוגרפיים והכלכליים, האידיאולוגיים והפוליטיים נפתחו אפשרויות חדשות בתקופה זו של מעבר ושל ייחודיות; "זוהי תקופה שבה משמשים בערבוביה ישן וחדש, מסורת ומשבר, ונורמות שונות וסותרות מתקיימות זו בצד זו; תקופה של ניסוי וביקוש, של המשכיות והתהוות. מאחר ואין דגמים קודמים, שניתן ללכת לאורם, יש ליצור מחדש. ייחודה מתבטא בעיקר בהעמדת השאלות, בגישושים ובניסוי, בצורך העמוק לתור אחר פתרונות חדשים".[11] הניסיונות הראשונים בדרכי חינוך חדשות בארץ ישראל נערכו בדיעבד בנסיבות חברתיות נוחות, בעידן של חיפושי דרך פדגוגיים והתהוות מסגרת חברתית אשר נאותה לקבל את החדש. דפוסים רבים וחדשים במערכת החינוך העברית הלכו ונקבעו עד מלחמת העולם הראשונה.
משנת 1918 החלה "תקופה חדשה שהחינוך העברי ניצב בפתחה", כהגדרתו של יוסף לוריא שהיה מראשי המורים העבריים.[12] בשנת 1918 התחלף השלטון העות'מני והחלה תקופת השלטון הבריטי. ההבדלים במבנה הפוליטי, הכלכלי והחברתי, בהשקפות העולם, במטרות ובתרבות של כל אחד מהמשטרים האלה היו רבים וניכרים מאוד, והם יצרו סביבה ששינתה את פניה תכלית שינוי מתקופה לתקופה, ותמורות אלו השפיעו רבות על מערכת החינוך העברי.
זאת ועוד: עם ראשית ימי הבית הלאומי החלה התגבשותה והתמסדותה של הנהגה יישובית כללית, החלה פוליטיזציה מפלגתית והכוונה ממסדית של החינוך העברי וכינונה של מדיניות חינוכית מחייבת. הלכו והתרבו סוכני המקצוע ומספרם של המורים שקיבלו הכשרה פדגוגית מלאה הלך ורב. לימים, תביעות הממשלה הבריטית ממערכת החינוך העברית ימצאו הד בשאיפותיה הבורגניות של האוכלוסייה העירונית הגדלה, שדרשה ממוסדות החינוך השכלה מערבית בנוסף להכשרה מקצועית. משטר הזרמים בחינוך העברי, שהחל להתהוות משנת 1920, יערער על כלליותו של החינוך ויערער את שליטת המורים העבריים על תהליך החינוך.
אמנם, מראשית ימי הבית הלאומי המשיך הלהט המהפכני להפעיל את המורים העבריים והם נשארו נחושים בשאיפתם להיות שליחי המהפיכה הציונית. עם זאת, המאפיינים של התקופה שהחלה בשנת 1918 – יחוללו ויסמלו מפנה בהתפתחות דמותו של החינוך. אם בתקופה שעד 1918 היו בידי המורים העבריים אפשרויות ניכרות לפתח יוזמות פדגוגיות עצמיות ולהגשימן – אפשרויות אלה הלכו והתמעטו ככל שהפעילות החינוכית הוכנסה לתוך מסגרות המחייבות את המורים ואת התלמידים כאחד. תקופת המהפיכה והמאבק חלפה והחל עידן חדש של ההסתגלות והמשא-ומתן.




[1] נ' רוטנשטרייך, זמן ומשמעות, תל אביב תשל"ד, עמ' 45. ראו גם: נ' רוטנשטרייך, "תאוצתו של הזמן ההיסטורי", אלפיים, 5, 1992.
[2] על הבעייתיות שבקביעת אמות-מידה לחלוקה לתקופות ולשלבים ראו: C. Prince, "Real, Imagine and Abstract: Worlds of the Past", Progress in Geography, 3 (1971),pp. 14-15
[3] י' וייץ, "קץ הראשית – לבירור המושג 'ראשית המדינה'", בתוך: י' וייץ (עורך), בין חזון לרוויזיה, מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים 1997, עמ' 218-217.
[4] י' וייץ, שם, עמ' 236.
[5] נ' גרוס, "הערות לעניין חלוקתן של תולדות היישוב בתקופת המנדט", קתדרה, 18 (תשמ"א), עמ' 177-174.
[6] ש' רייכמן, "פריודיזציה התיישבותית בתקופת היישוב והמדינה: אידיאולוגיה או נסיבות", בתוך: נ' גרץ, נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ ישראל, תל אביב תשמ"ח, עמ' 54-47.
[7] י' וייץ, שם.
[8] י' פרס, "תנועת הנוער היחלוצית", בתוך: ש"נ אייזנשטדט (עורך), המבנה החברתי של ישראל, ירושלים 1966, עמ' 132-112.
[9] י' גורני, "השינויים במבנה החברתי והפוליטי של העליה השניה בשנים 1914-1904", הציונות, א (תש"ל), עמ' 215; ד' כנעני, העליה השניה העובדת ויחסה לדת ולמסורת, תל-אביב תשל"ז, עמ' 93.
[10] ר' אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ו, א, עמ' 203.
[11] שם, עמ' 403.
[12] י' לוריא, החינוך בארץ ישראל - דין וחשבון, מחלקת החינוך בארץ ישראל, תרפ"א, עמ' 47. יוסף לוריא עלה לארץ בשנת 1907, לימד בגימנסיה הרצליה, משנת 1920 עמד בראש מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.

גלגולו של חזון: חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

ד"ר דוד שחר
גלגולו של חזון: הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

עיון במקור היסטורי – חיבור משנת 1924, שכתב תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל מגלה דמיון מעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני המקבל ביטוי בפסקאותיו הראשונות ובין חזון זה כפי שמקבל ביטוי בפסקאות הראשונות של הכרזת העצמאות. יש בדמיון זה משהו מן המפתיע, ואולי דבר-מה אירוני, כאשר מדובר על דמיון בין חיבורו של ילד לבין תעודה היסטורית שכתבוה אבות מדינת ישראל ומהווה מסמך מכונן של המדינה.
הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח- 14.5.48, מציינת את השעה הגדולה שבה קמה מדינת ישראל והיא המסמך ההצהרתי שמעיד על הקמת מדינת ישראל והמסמך המכונן של המדינה. בתודעה הלאומית הישראלית מהווה הכרזת העצמאות מגילת עקרונות המתווה את יעדיה האידיאולוגיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הכרזת העצמאות מבטאת בפסקאותיה הראשונות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. באופן זה מוצג המפעל הציוני כגולת כותרת של ההיסטוריה היהודית המגיעה להשלמתה בקוממיות המתחדשת של העם בארצו.
באידיאולוגיה הציונית יש עיסוק נרחב בהיבטים שונים הנוגעים לייחודן של תולדות עם ישראל: מחד גיסא הרבגוניות של ההוויה היהודית ומאידך גיסא האחידות והרציפות בקיום היהודי לאורך הדורות, זיקות הגומלין הדיאלקטיות בין חורבן-גלות-וגאולה, הבעייתיות של חיי הגולה, ומשמעותו של תהליך השיבה והקוממיות הציונית של העם בארצו. בבירור שאלת גורלו של העם היהודי ודרכו ההיסטורית באה לידי ביטוי באידיאולוגיה הציונית התפיסה בדבר קיומה של אחדות אורגנית של העם היהודי שבתקופה הקדומה של בית ראשון ושני היתה לו היסטוריה "אמיתית", רבת פנים ונורמלית. העם היהודי גורש מארצו והתפזר ברחבי תבל וההיסטוריה שלו חדלה מלהיות אמיתית ונורמלית. אך למרות זאת המשיך להתקיים בו רצון לאומי משותף לחדש את חייו הלאומיים והריבוניים בארץ ישראל. עם הקוממיות הציונית בארץ ישראל שוב עשויה להיות לעם היהודי היסטוריה כבימי קדם. ההיסטוריה היהודית, לפי תפיסה זו, היא סיפור מעגל היסטורי של ריבונות-גלות-שיבה והיא אפוא נראטיב אידיאולוגי של העקירה מציון, קיצה המתחייב של הגלות והשיבה מגלות לקוממיות.
זהו חזון הגאולה הציוני הנשען על ההנחה שההיסטוריה של העם היהודי מכוונת ביסודה לתכלית של הגשמה ציונית בארץ ישראל ואלפיים שנות גלות היו סטייה מהיסטוריה טלאולוגית-נורמטיבית, ועל כן, עם השיבה – הודות לתפקידה הפעיל של הציונות, ייגאל העם היהודי וכך ייכנס שוב להיסטוריה.
חזון הגאולה הציוני היה מרכיב מהותי בתפיסה האידיאולוגית הציונית שהוטמעה בכל מערכות החיים של היישוב העברי בארץ ישראל, ובכלל זה החינוך העברי, בתקופה שלפני קום המדינה, והוא מילא תפקיד חשוב ביצירתו ובעיצובו של זיכרון קולקטיבי ובכינון של תודעה וזהות היסטורית לאומית. אין תימה אפוא שהוא מקבל ביטוי בחלק הפותח של הכרזת העצמאות.
בשנים שלפני קום המדינה, החינוך העברי בארץ ישראל פעל ברוח האידיאולוגיה הציונית והיה בין הגורמים המרכזיים שהשפיעו על הטמעת האידיאות הציוניות בקרב הנוער המתחנך בבית הספר העברי. כבר מראשיתו פעלו חלוציו – המורים העבריים – באופן מכוון ואינטנסיבי ליצור בקרב דור הבנים תודעה של השתייכות ויחס בלתי אמצעי לארץ ישראל כמולדת לאומית והכרת עבר לאומית. אין פלא, שמיתוסים ודימויים לאומיים שהם ממאפייניה של האידיאולוגיה הציונית קיבלו ביטוי בשירים ובחיבורים שכתבו ילדים ובני נוער. הם ראו אור בעלוני בתי הספר העבריים ובעיתוני ילדים ונוער  והם מהווים קולות ייחודיים בזהות הקולקטיבית הציונית.
דוגמה מעניינת לחזון הגאולה הציוני בכתיבתם של ילדים ובני נוער ניתן לראות בחיבורו של תלמיד כיתה ז', יעקב כץ שמו, שנושאו "אדמת עמנו". החיבור ראה אור ב"חברנו – עלון לענייני התלמידים" של ביה"ס תחכמוני בירושלים בשבט תרפ"ד- 1924, גיליון ג' (מצוי בכתב יד, בארכיון לחינוך יהודי, תיק 4.145/1). החיבור עוסק בבניין היישוב העברי על אדמת ארץ ישראל, בגאולת אדמותיה ובתפקידה של הקרן הקיימת ב"גאולת כל אדמתנו" ובהגשמת התקווה ש"ביום ההוא, היום שכל הארץ תהיה לנו ושבנו להיות עם חופשי וכביר כוח כבימי קדם".
בדומה להכרזת העצמאות, גם הפסקאות הפותחות של חבור זה מבטאות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. קשה שלא להתרשם מהדמיון בין תוכנו ומבנהו של חזון הגאולה הציוני בחיבור זה ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות, ומהדמיון הרב באמצעים הרטוריים שבאמצעותם חזון הגאולה הציוני מקבל ביטוי בשני מסמכים אלה: שימוש במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי הציוני, פאתוס ואידיאליזציה של החיים העבריים בארץ ישראל, רגשנות רבה, שימוש אינטנסיבי בלשון המבטאת אקטיביזם, ריבוי פעלים, ביטויים המתייחסים לזמן עתיד וסיומות המביעות מסר אופטימי.
נציג את הפסקאות הפותחות בשני המסמכים, זה מול זה, ונעמוד בהמשך על קווי הדמיון:


                 הכרזת העצמאות
                       "אדמת עמנו"
בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
לפנים חי עמנו חיי מנוחה, חיי עם. אז ישב לו עמנו בארצו, ארץ ישראל ויעבוד את אדמתו, וילך בדרך הטוב והישר, בדרך השלום והאחוה. ויאהבו ד' ויתן לו גשמים בעתם וכוח לעבוד, ויעבוד ישראל את נחלתו וירא פרי רב בעמלו.
גם נביאים כבירי-רוח הקים ד' לעמנו וילמדוהו את הדרך אשר יבור לו האדם והעם לטוב לו ולזולתו. ולא עברו ימים רבים ושם עמנו יצא לתהלה בכל הארצות וידעו כל הגויים כי עם נבון ונבחר הוא ישראל. כך חי לו עמנו חיי שקט ושלווה בארץ.
ובימים ההם היו עוד הרבה עמים פראים בעולם. העמים האלה היו מכבדים רק את הכוח ואת האגרוף, ויעלו אויבים פראים על ארצו ויחריבוה ואת עמנו הטוב, אוהב השלום והצדק, הגלו מארצו.
רבות סבל ישראל בגולה. העמים אשר בארצותיהם שכן, הרדיפוהו, מנוחה הדרכיהו. הם חפצו כי ישכח עמנו את תורתו ואת ארצו. אך כל עמלם עלה בתוהו. עמנו לא שכח את תורתו וארצו וכל הימים הוא שואף לשוב אל הארץ האהובה עליו ולחיות בה.
הרב פעמים נסה עמנו לעזוב את הגלות ולשוב אל ארצו ולא הצליח, אולם עתה בימינו אלה החליט לאזור את כל כוחותיו ולכבוש את נחלת אבותיו. אחרי עבודה כבירה זכינו שארצנו תקרא שנית ארץ ישראל. הרבה הרבה יהודים באים מכל ארצות תבל ומתישבים בארצנו. עמנו יסד ומיסד מושבות וכפרים חדשים בארץ ומשנה לשנה מתרבה מספר האכרים העברים החיים מיבול אדמתם.

בשני המסמכים ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי ובו קיים חיים לאומיים וטבעיים. כך, באופן דומה מבוטאת בהם האידיאולוגיה הציונית הכורכת יחד בין העם היהודי וארץ ישראל ומדגישה את הקשר האימננטי ביניהם. בשני המסמכים מודגשת גם, במובן הערכי והכרונולוגי, הראשוניות של ארץ ישראל בהיסטוריה של העם היהודי ובעיצוב זהותו כישות לאומית.
בשני המסמכים מודגש באופן דומה שהעם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. וכך נכפה על העם היהודי העבר ההיסטורי הגלותי.
גם לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו והתפזר בארצות הגולה, לא חדלה להתקיים זיקתו לארצו. כך, בשני המסמכים מודגש שוב באופן דומה הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל,  ומודגש גם שתקוותו של העם לשוב לארץ ישראל ולחדש בה את חייו העצמאיים לא אבדה מעולם.
בשני המסמכים תמונת הסיום של חזון הגאולה הציוני מתוארת באופן דומה בהצגת שיבה המונית של יהודים לארץ ישראל המחדשים את חייו החברתיים, התרבותיים והלאומיים של העם בארצו.
ראו לתת את הדעת לרטוריקה האידיאולוגית ולתובנת היסוד ההיסטוריוסופית-ציונית הגלומות בתמונות הסיום הללו של תחילת קצה של הגלות, מעין תבנית בעלת מסר כפול: במישור ההיסטוריוסופי יש כאן רצון להוכיח את נצחונו של העם היהודי למרות התלאות והמשברים שסבל לאורך ההיסטוריה, ובמישור האידיאולוגי יש כאן ניסיון מפורש להציג דגם היסטורי לאומי הנושא בתוכו מטען של ערכים לאומיים.
הלשון הגבוהה בשני המסמכים מבקשת לבטא בקול חגיגי את המשמעות הערכית של מציאות חדשה בלידתה ולהביע את התחושה ששיבת ציון המודרנית נושאת בקרבה בהכרח את העתיד של התקומה הלאומית השלמה. תולדות עם ישראל הן אפוא, סיפור מסגרת של ריבונות-גלות-שיבה, והגשמת הציונות באה לסגור את תמונת המעגל.


לסיכום, האם יש מקום לטענה שמא ברמה כזו או אחרת תמיד אפשר למצוא איזה שהוא דמיון או אנלוגיה מקריים, ולפיכך הדמיון בין חזון הגאולה הציוני בחיבור של ילד עברי ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות הוא למעשה מקרי בלבד? כאמור, קשה שלא להתרשם מן הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בשני המסמכים, המתבטא בשניהם גם בתוכן ובמבנה דומים וגם באופני ביטוי רטוריים דומים הקשורים לאותו רקע היסטורי של לאומיות ציונית. היבטים אלה מוציאים מכלל אפשרות שמדובר בדמיון מקרי. זאת ועוד: דעות, רעיונות חזונות ודימויים אינם נוצרים ומתגבשים יש מאין, אלא הם פועל יוצא של "רוח הזמן", שכאילו מנחה אותם במעין יד נעלמה לכיוונים מסוימים. בהתייחס ל"רוח הזמן", רוחה של התקופה, המתבטא ברעיונות, בדעות והשקפות עולם משותפים, המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית, יש אפוא הגיון בטענה העומדת כאן ביסוד הדברים שהוויה היסטורית משותפת יוצרת ומחזקת יסודות דומים ויכולה ליצור סגנונות חשיבה דומים. דומה שבאמצעות הפענוח שלה אפשר להבין טוב יותר את הדינמיקה ההיסטורית וגם את מבני העומק של התוצרים שלה.