הגיגים על אדם וזמן

ד"ר דוד שחר

הגיגים על אדם וזמן

דמות החיים האנושיים מעוצבת על ידי פעילות והוויה בזמן. האדם הוא ישות המתקיימת בזמן ונתונה בו ללא הרף להשפעות של תמורות הזמן. בעולם שאין בו כל התרחשות, פעולה, או תנועה כלשהי אין גם משמעות לזמן, והוא הדין גם בעולם דמיוני אחר, עולם שכל הפעולות בו מתרחשות בעת ובעונה אחת, ולכל פעולה יש משך ביצוע דומה, עולם שהכול מתרחש בו ללא הפוגה וכל אחת מההתרחשויות נשארת ללא שינוי.

הזמן הוא מושג חמקמק, בעייתי וקשה להגדרה, ומכאן מתבהר מדוע עולות  תדיר ביחס לטיבו של הזמן שאלות שונות. האם הזמן קיים במתכונת קבועה וכאובייקט שמחוץ לנו?כלום הזמן שוטף או כלום שוטפים המאורעות המתרחשים בזמן? כלום הזמן תלוי במאורעות או המאורעות תלויים בזמן? האם הזמן נמדד ונתפס על פי האירועים המתרחשים בו, או שהוא בעל מנגנון אוטומטי שאינו קשור בשינוי ובקביעות, ברצף ובהתמד, בעת ובעונה אחת? האם זמן הוא מצב ביניים השורר בין האירועים? האם הזמן הוא התמד האירועים?

דומה שניתן להתיר במידה מסוימת את המבוכה העולה מן השאלות הללו ביחס לטיבו של הזמן על ידי הבחנה בין "הזמן הטהור" ובין המאורעות או ההתרחשויות שהזמן משמש להן צורה. הזמן הטהור הוא הזמן הפיסיקלי הנמדד באמות מידה קבועות ומקובל כמוסכמה מלאכותית שהומצאה על ידי החברה האנושית. אנו משתמשים בזמן זה כדי למדוד, לחשב ולהבין באמצעותו תהליכים שונים ולכן לו עצמו אין משמעות ללא האירועים המאפשרים לנו לתפוס ולחוות אותו. הזמן הטהור או הזמן הפיסיקלי אינו אלא מעין כלי קיבול והמאורעות מתרחשים בתוך הזמן הזה. מכאן גם שהזמן הפיסיקלי אינו שוטף מטעם פשוט שאינו מציאות אלא צורה של תפיסת מציאות, והוא נתפס כרצף סטטי, אבסטרקטי, ריק וכמותי גרידא של רגעים חולפים.

בניגוד לזמן הפיסיקלי. מתקיים הזמן ההיסטורי,שהוא "זמן פסיכולוגי" או "זמן מוחשי" התופס את הזמן באמצעות ערכים אנושיים ולא בשיעורים אובייקטיביים המוגדרים באמות מידה קבועות. בסולם הייחודיות של הזמן, קודם הזמן הפיסיקלי קדימה הגיונית, בחינת זמן נמדד, לזמן ההיסטורי או המוחשי, המתוחם במימדים בעלי כיוון איכותי.                                                                                                

  הזמן ההיסטורי, המוחשי לפי מהותו, הוא אפוא זמן יחסי הנאמד בערכים משתנים בתדירות, כרצף דינמי ומוחשי, מלא ואיכותי של חיים משתנים, כתהליך ספונטני ויצירתי בחיים האישיים והחברתיים. זהו אפוא זמן הטרוגני ביסודו, זמן של התרחשות אירועים המאופיינים בתכונות מסוימות, ואשר כל האירועים בו שונים זה מזה.

כל חברה וכל פרט מונחים על פי תודעה של חיים היסטוריים. תפיסה זו נובעת מכך שהאדם או החברה רואים את חייהם כמהלך של חיים בעלי משמעות ובעלי כיוון. קדמוניות זו של תחושה היסטורית מושתתת על המבנה הנפשי-רוחני של האדם. האדם כיצור תבוני הוא היחיד מבן היצורים החיים אשר טבועה בו תחושת הזמן כמימד של הוויה ושל התפתחות וכמסגרת שיש למלא במשמעות. לכן, מעבר לשעון המודד את הזמן בדיוק באותו אופן לכאורה, ישנו שעון חשוב המשפיע יותר על חיינו והוא הזמן הפנימי שלנו, הזמן הקיים בתודעתו של האדם ומשפיע על חוויית הזמן הסובייקטיבית של כל אחד ואחד ומסביר מדוע כל אחד חווה אחרת את הזמן.

חוויית הזמן הסובייקטיבית היא המבטאת את המימד הייחודי של "הזמן הפנימי" שאותו ניתן לאפיין באמצעות ההגדרה שצוינה קודם של זמן פסיכולוגי או זמן מוחשי. זהו זמן הנאמד כאמור בערכים משתנים בחיים האישיים והחברתיים. מה משפיע על חוויית הזמן הסובייקטיבית? מדוע אנחנו חווים אחרת את הזמן ובאילו מקרים?

חוויית הזמן הסובייקטיבית היא חלק בלתי נפרד מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית והיא מורכבת בו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד. כל היצורים חיים בתוך הזמן, אך רק לאדם יש מודעות לזמן המתפרש ומתפשט אל העבר ואל העתיד. על כך כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה בחיבורו "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", בהתייחסו לאדם כיצור היסטורי במהותו, "התבונן בעדר העובר לעיניך במרעהו; אין הוא יודע בין תמולו ליומו, מקפץ הוא אנה ואנה, לוחך, נח ומעכל וחוזר לקפץ, וכך מבוקר עד ערב ומדי יום ביומו, אסור בעבותות קצרים להנאה או העדר הנאה, אסור ביתד הרגע החולף. ומשום כך לעולם איננו לא מדוכדך ולא מואס". לעומת זה, "אין האדם מסוגל ללמוד את השכחה והוא תלוי בלי הרף בשרשרת העבר; ויהא רץ רחוק ככל שיוכל ויהא רץ מהר ככל שיוכל, השרשרת רצה עימו...הבהמות תחיינה באורח לא היסטורי והאדם, לעומת זאת, בגדר הנמנע הוא לגביו לחיות בלי שכחה, לחיות בלי זיכרונות. החיה מצויה בתהום הנשיה ובשל כך היא בעל חיים המתקיים בהווה מתמשך. חייו של האדם מאופיינים לעומת זאת על ידי קיום שונה בזמן. הוא אינו חי ברצף ההווה בלבד, אלא זוכר, מצפה ומחדש את משמעות ההווה שלו בזיכרון ובציפייה.

ביטויים נוספים לחוויית הזמן הסובייקטיבית כחלק בלתי נפרד  מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית נמצא בהגיגים הבאים המדגימים גם באופן חד ונוקב את החמקמקות, היחסיות והמוחשיות של מושג הזמן.

מחר, ועוד מחר, ועוד מחר,

זוחל בצעד צב מיום ליום,

עד תג אחרון בספר הדורות;

וכל תמולינו לכסילים האירו

דרכם אל בור קברם. דעך, דעך, דעך, הנר!

חיים רק צל עובר; שחקן מסכן,

טופף טורף שעתו על הבימה

ואין לו זכר עוד; ספור-בדים הוא

ספרו אויל, מלא שאון וזעם,

ופשר אין.

(שקספיר, מקבת)

נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו;

אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו!

(שקספיר, המלט)

ובינתיים מגיע יום והאדם נוכח או אומר כי מלאו לו שלושים שנה. הוא מכריז על נעוריו, אך יחד עם זאת הוא קובע את מקומו ביחס לזמן, הוא תופס את מקומו בו. הוא מבין כי הוא עומד בנקודה מסוימת בעקומה ומודה כי עליו להמשיך בה. הוא שייך לזמן, ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות את האיום באויבו. המחר, הוא רצה את המחר, אף על פי שכל-כולו חייב היה לדחות אותו. מרד זה של הבשר הוא האבסורד. 

  (קאמי, המיתוס של סיזיפוס)

הנה, מודדים אנו איפוא את הזמן במידת המקום. אבל הן זהו בדיוק כאילו ביקשנו למדוד את המקום במידת הזמן, - ודבר זה יעשו רק בני-אדם בלתי-מדעיים לגמרי. מהמבורג לדאבוס, מהלך עשרים שעות הוא, - ברכבת. אבל ברגל? מהו המהלך? ובמחשבה? אף לא שנייה אחת! - - - - הן את המקום אנו חשים באברינו, בחוש הרואי ובחוש המישוש. ניחא. אבל איזהו אם-כן האבר של חוש הזמן שלנו? התואיל לומר לי זאת הפעם? הנה, יושב אתה כאן, איתן מושבך. אבל כיצד אנו רוצים למדוד משהו, שאין אנו עשויים להגיד עליו מאומה ולא-כלום. ואפילו לא תכונה אחת מתכונותיו! אומרים אנו: הזמן חולף. ניחא. יחלוף לו איפוא חלוף. אבל בשביל שנוכל למדוד אותו...המתן-נא! בשביל שיהיה בר-מדידה, היה עליו לחלוף בשוויון-המידה, והיכן זה נאמר, שכך הוא עושה? מבחינת תודעתנו אין הוא עושה כך, ואנו מניחים רק לשם הסדר, שכך הוא עושה, ומידותינו אינן אלא מוסכמות בלבד.            

(תומאס מאן, הר הקסמים)

מה משפיע על חוויית הזמן הסובייקטיבית ומדוע אנחנו חווים אחרת את הזמן? חוויית הזמן הפנימית והאישית מתייחסת אל הזמן הקיים אפוא בתודעתו של האדם והיא מורכבת כאמור בו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד. והזמן מקבל כמובן משמעות שונה ומהלך אחר עבור כל אדם ובעיקר מנקודת המבט של ההווה ביחס לעבר וביחס לעתיד. בהוויית הזמן אנחנו מרגישים בכל רגע של קיומנו מאפיין מיוחד של הזמן והוא ה"עכשיו". מאפיין זה יוצר לגבי האדם הבדל ברור בין העבר, שהוא כבר לא קיים, בלתי נגיש, בלתי ניתן לשינוי, לבין העתיד שלגביו איננו יודעים כלום, והוא עדיין פתוח, כשביניהם מפריד רגע ההווה הממשי שאותו אנחנו חשים באופן בלתי אמצעי.

לכאורה קל לבדוק את מושגי הזמן בערכים קבועים – אולי אבסולוטיים – שהרי נוהגים למדוד את המתרחש בימים, בחודשים או בשנים. ולמעשה, אין הדבר כך. מנקודת המבט ההיסטורית ומנקודת המבט הפנימית והאישית, אין שנה דומה במדויק לרעותה באורכה, אין חודש דומה לחברו, ואפילו תקופות בעלות אורך שווה אינן שוות זו לזו מבחינת אורכן בעיני מי שחי אותן, לומד עליהן או חוקר אותן. מנקודת המבט הפסיכולוגית, המוחשית או הנפשית,  על רקע הרציפות הזמנית בולטות לעתים שעות חותכות. אין שעה אחת מייצגת בהכרח מספר שווה של פעילויות מודעות המתרחשות בשעה אחרת. מכאן התחושה הידועה והמוכרת לעתים מזומנות שהזמן עובר לאט, ולעתים נראה כאילו הזמן רץ. הזמן הוא כמובן אותו הזמן אבל התפיסה הפסיכולוגית ביחס לגביו משתנה בהתאם לאירועים. יחסיות זו נובעת מתוך האינטנסיביות והדינמיות של המתרחש ומתוך סיבות שבתחושה סובייקטיבית.