ד"ר דוד שחר
התנ"ך והזיקה לעבר המקראי בחינוך העברי-הלאומי בארץ ישראל
בראשיתו, 1918-1882
(גרסא מקורית ושלמה של המאמר, ראו:
"התנ"ך והזיקה לעבר המקראי בלימוד תולדות עם ישראל,
בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו (1918-1882)", מעוף ומעשה – כתב עת לעיון ומחקר, 9, תשס"ד, עמ' 58-39)
במסורת הרבנית היה
לימוד המקרא מוזנח לגמרי ובדורות רבים של מסורת פרשנית לא היו מבארים את המקרא אלא
לפי ההלכה. לאחר דורות רבים שבהם נדחק התנ"ך למעמד שולי בחיים היהודיים,
תנועת ההשכלה גילתה אותו מחדש במגמה להעמיד אותו כסמל של "היהדות
החדשה", בניגוד לתלמוד ולספרות הרבנית, שנחשבו סמליה של "היהדות
הישנה". גילתה אותו כאילו מחדש גם הציונות שביקשה לחזור אל התנ"ך ולהשיב
לו את מרכזיותו לא רק כמקור השראה, אלא כפרוגרמה ממש.
תנועת תחייה לאומית
נוטה לראות עצמה כהתחדשות של עבר רחוק ואידיאלי ולא כיצירת יש מאין, ועל כן היא
מתרפקת על ספרות לאומית קדומה המעלה את הרוח הקדמונית האיתנה של העם כפי שהייתה
בטרם "סולפה" על ידי מהלך ההיסטוריה. גם הציונות כתנועת התחייה הלאומית
של עם ישראל גילתה כאילו מחדש את התנ"ך כספרות לאומית של עם ישראל ותהתה דרכו
ובאמצעותו על רוח העם ועל שלמות חייו לפני היות הגלות. ביודעין או שלא ביודעין,
ראתה הציונות ביצירה הכוללת של דורות הגלות ביטוי לרוח הגלות, ואילו בתנ"ך
היא ראתה ביטוי לרוח העברית הלאומית האמיתית, אשר אליה מבקשים לשוב. הציונות ראתה
עצמה מבחינות רבות כשיבה אל התנ"ך, כי אין הוא בעיניה יצירה לאומית גדולה
בלבד, אלא יצירה לאומית למופת, המשקפת חיים לאומיים למופת: בימי התנ"ך חי עם
ישראל חיים לאומיים אמיתיים ובריאים, חיים טבעיים ושלמים, ואילו הגלות עקרה חיים
אלה. הציונות כתנועת תחייה, התופסת את הווייתה תפיסה לאומית והמתאמצת לחדש את חיי
העם כקדם, שבה באופן טבעי אל התנ"ך.
התנ"ך מילא
בתפיסה הציונית תפקיד נכבד למדי כספר היסטוריה של העם העברי הקדמון. ההתנחלות של
שבטי ישראל, עלילות הגבורה של העם בארצו, חיי העם היושב על אדמתו וחי מעמל כפיו –
כל אלה היו פרקים בסאגה היסטורית גדולה שעניינה היווצרותה של האומה העברית.
התנ"ך הביא סיפור עקיב, שנראה כמקיף את ההיסטוריה כולה של עם ישראל מבריאת
העולם ועד המאה החמישית לפני הספירה, ונוסף על כך – גם פרשנות מעמיקה של אותה
היסטוריה. באמצעות פרשנות זו אפשר היה להציע תיזות היסטוריות שניתן לבסס באמצעותן
את קדמוניותו של עם ישראל בארץ ישראל על בסיס היסטורי "אמפירי". על פי
התקופה המקראית היהדות איננה "גלותית" או "אוניברסאלית"
במהותה, אלא "ארצית" במהותה, והאומה העברית היא אומה קדומה שיש לה תודעה
לאומית עצמית וזיקתה לטריטוריית המולדת שלה היא קדומה מאוד. גישה כזאת יכולה להיות
"קונסטרוקטיבית". היא בונה ומאששת "מיתוס מוצא" ודימוי של "תור
זה" קדום, המשמשים יעד לסנטימנטים לאומיים ולרומנטיקה לאומית, מיתוסים
ודימויים שתנועות לאומיות נוהגות "להמציא".
ברוח התפיסה הציונית,
החינוך העברי-הלאומי בארץ ישראל העמיד מראשיתו את התנ"ך במרכז ההוויה
החינוכית וכמרכז תכנית הלימודים – כמקור וכעזר ללימוד תולדות עם ישראל, כלימוד ובסיס
לחינוך לאומי וכיסוד למורשת ספרותית והיסטורית. תפיסת התנ"ך כמקור וכעזר
ללימוד תולדות עם ישראל באה להוביל מצד אחד למטרה דידקטית ופדגוגית – לתת לתלמיד
מושג היסטורי על תקופת הראשית של התהוות עם ישראל, ומצד שני – המטרה
האידיאולוגית-הלאומית – ליצור זיקה פנימית לאותו עבר שאליו פנתה הציונות, בחינת
מקור ומוקד של הזדהות שעליו יתחנך דור חדש של יהודים לאומיים.
מנקודת המבט
הלימודית-היסטורית, המורים העבריים ראו בתנ"ך אוצר בלום של מקורות היסטוריים
המהווים ראי החיים של עם ישראל מתחילת התהוותו. לדידם, ספרי התנ"ך הם מקורות
ההיסטוריה העברית הקדומה, ובתנ"ך יש מבחינה זאת חומר מרובה המסייע גם לעמוד
על אמיתות היסטוריות רבות וגם לטפח באמצעותו הבנה ותודעה היסטורית. מנקודת המבט
ההיסטורית ברור מדוע ניתנה קדימות לספרים ולסיפורים ההיסטוריים שבתנ"ך: החלק
הסיפורי שבתורה, כל נביאים ראשונים, עזרא ונחמיה, דברי הימים, המגילות רות ואסתר,
וגם קטעים מנביאים אחרונים – כל אלה מקיפים תקופה ארוכה, שיש בה מוקדם ומאוחר,
מהאבות הראשונים, עוד קודם התהוות העם, ועד כמאה שנים לאחר שובו מגלות בבל.
הסיפורים שבספרים ההיסטוריים נתפסו על ידי המורים העבריים כמקור היסטורי-תרבותי
עשיר לידיעת החיים וההווי של עם ישראל בימי קדם, כמו – תמונות מחיי הרועים, מנהגים
של כריתת ברית, מנהגי חיתון, דיני ירושה, דעות ואמונות וכו'. לדידם, שום ספר לימוד
להיסטוריה לא ייתן תמונות כה בהירות, כה מוחשיות, כה בולטות וכה מעניינות, כמו
הסיפורים בתנ"ך. יתר על כן, דווקא ההקשר הסיפורי הבהיר, המוחשי והפשוט עשוי
לפתוח את נפש הילד לתפיסת קטיגוריות יסוד של ההוויה האנושית.
ברוח האידיאולוגיה
והאתוס הציוניים, המטרה האידיאולוגית-הלאומית של לימוד התנ"ך זכתה למעשה ליתר
הדגשה. מן ההיבט האידיאולוגי לימוד התנ"ך נועד לפתח את תודעתם הלאומית של
התלמידים בהתאמה ליעדי התחייה הציונית בארץ ישראל. ברוח זו ביקשו המורים העבריים
ללמד את התנ"ך כמקור לפרק המזהיר ביותר של תולדות עם ישראל, להעבירו לעיני
התלמידים ולעורר בהם אהבה כלפי פרק זה של חיים שלמים וטבעיים של העם בארצו, ושאיפה
לחדש את חיי העם כקדם. ביטוי לכך ניתן לראות בדברים שנשא המורה העברי מרדכי לובמן,
באסיפה השמינית של המורים העבריים בשנת 1895: "הילד הצרפתי או הגרמני נעשה
לפטריוט גמור לא רק מלימוד דברי הימים, כי אם גם ממעמד עמו, מהתפתחות ארצו, והוד
החיים השורר במדינתו...אבל אנחנו אין לנו לעומת זאת כי אם עבר יפה, מעמד עמנו
שבעבר, תפארת ארצנו שהיתה, הוד החיים אשר שררו פעם והעבר הזה צפון רק
בתנ"ך". ביטוי דומה לייעודו האידיאולוגי של לימוד התנ"ך בבניית גשר
בין ההווה והעבר ניתן לראות גם בדברים שכתב המורה העברי יוסף עזריהו: "[הוראת
התנ"ך] תקרב באופן זה בנפש החניך את העבר הרחוק אל חייו בהווה ותחייה את
סיפורי המקרא בטל המולדת ואת המולדת תאיר באור העבר...כי בבקש המורה תמיד לבנות גשר
בין ההווה והעבר יכשיר מעט מעט את החניכים להבין את החיים הקדמונים ולחיות את רוחם
בהם".
המטרות הפדגוגיות
והמטרות האידיאולוגיות של לימוד התנ"ך קיבלו בשנת 1910ביטוי פרוגרמטי מסכם
במאמרו של ד"ר בן-ציון מוסינזון על התנ"ך בחינוך העברי, בביטאון
"החינוך" של הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל. מן ההיבט הלימודי מדגיש
מוסינזון את חשיבותם של הספרים והסיפורים ההיסטוריים שבתנ"ך הקובעים למעשה
"את יסודות דברי הימים ואת הפילוסופיה של ההיסטוריה העברית". וגם בספרי
הנביאים מוצא מוסינזון ערך היסטורי רב, "שהם היסוד לידיעת השתלשלות הדעות
והאמונות בעם". במטרה להקנות לתלמידים ידיעה וזיקה לתולדות עם ישראל בימי
קדם, מציע מוסינזון "לחלק את החומר ולסדר את הלימוד, כדי שישתקפו בהם"
התפתחות חיי העם ודעותיו תחת השפעת מסבות הזמן והחיים אשר מסביב". למטרה זו
הוא מציע להשתמש גם במדעי עזר, כגון ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה, ומאותה סיבה הוא מציע
גם שהסידור השלם של כל החומר ההיסטורי יעמוד בהתאמה לדברי העמים מסביב, "כי
רק בתוך מסגרת זו מובן הוא עם ישראל, אשר רק על ידי התנגשויותיו עם שכניו רכש לו
את כוחותיו העצמיים ויפתחם לתרבות מיוחדה". אך בדומה לשאר המורים העבריים
מדגיש מוסינזון את המטרה האידיאולוגית בלימוד התנ"ך בחינוך העברי הלאומי :
"הספר הזה הוא הראי היחידי שבו משתקפים חיי העבר המזהיר שלנו...מה יש לנו
בלעדי התנ"ך? מה יכולנו אנחנו להניח ביסוד החינוך הלאומי? הן לא את הספרות
המאוחרת, ילידת הגלות, אסכולת השלילה וחסרת הבסיס הבריא...כל חיי העם החופשי בארצו
מתייצבים אפוא על ידי לימוד התנ"ך לנגד עיני התלמיד עם אורם וצלליהם ומבלי כל
כפייה מצד המורה תולד במוח הילד ההשוואה בין תמונת החיים אז והחיים הגלותיים, והלב
הרגש יימשך מבלי משים אחרי קווי האור הזורחים לו מהעבר הרחוק לתוך חשכת הנכר...לפי
זה יכולים אנו לסמן את תפקיד הלימוד הזה בחינוך העברי בדברים האלה: התנ"ך
צריך להעביר לעיני התלמידים את החיים השלמים של עמנו בארצו, לעורר בלב העברים
הקטנים אהבה עזה אל החיים ושאיפה כבירה לחדש את ימי עמנו כקדם. למטרה חינוכית זו
צריך להיות מכוון כל לימוד התנ"ך". להוראת התנ"ך יש אפוא ייעוד
לאומי ברור – לקשר את התלמיד עם עברו הזוהר של עמו, העשוי לעורר בו את הנכונות
להצטרף למפעל המהפכני של החזרת עטרה ליושנה – תחיית האומה.
הגישה האידיאולוגית
ללימוד התנ"ך בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו מקבילה למעשה לגישה הקיימת
בהוראת ההיסטוריה הלאומית. תפיסת ההיסטוריה היהודית נקבעה על פי אמת המידה של הקשר
בין העם לארצו, והעמידה את התקופה הקדומה של בית ראשון ושני ואת תקופת הגלות זו
מול זו, כתקופות המייצגות קיטוב חריף בהתפתחות הלאומיות היהודית. במסגרת זו שימש
העבר הקדום מקור השראה ולגיטימציה, שנועד לבטא את רוח הלאומיות העברית שנתדלדלה
ונשתכחה במשך שנות הגלות. מרכיב זה של הזיכרון הקיבוצי נסמך על ההנחה כי קיימת
המשכיות סמלית ישירה בין העת העתיקה-הקדומה לעידן הלאומיות המתחדשת בהווה. הנחה זו
טיפחה הזדהות עם האומה העברית הקדומה כמודל היסטורי היוצר מערכת פרשנית להתהוות
האומה בהווה, בעוד שההווה נתפש כאמצעי להבנת העבר הלאומי הקדום. כפי שניתן לראות,
ההידרשות לעבר ולמורשת ההיסטורית היתה בבחינת צורך חיוני לאור צורכי ההווה החדשים.
לא העבר ההיסטורי לכשעצמו הוא המרכיב החשוב אלא השימוש שאפשר היה לעשות בו, או
הפרשנות הלאומית שאפשר היה לצקת בו. התפתחותו של היישוב העברי בארץ ישראל כחברה
לאומית והשאיפה לחירות ולעצמאות, שהן ערכי יסוד באתוס של כל תנועה לאומית ובמיוחד
בשלב התחייה הלאומית שבו הגיוס של האוכלוסייה הוא מטרה ראשונה במעלה – אלה הובילו
לחיפוש להוט יותר ויותר אחר שורשים, למתן רקע היסטורי מוגדר לזהותה הטריטוריאלית
של האומה, לחיפוש אחר גיבורים, ומעל לכל – להמשכיות מדינית, לאומית וטריטוריאלית.
אכן, המידה השכיחה באופייה של האידיאולוגיה הלאומית היא מה שניתן להגדיר כנוכחותו
המופגנת והמתמדת של העבר בתוך ההווה והפיכתו לחזון מרכזי לעתיד.
ההיסטוריה הקדומה של
ימי המקרא יכלה איפוא לשמש היסטוריה מכוננת ותבנית-עומק של תודעה היסטורית,
שתעודתן להעניק משמעות או לגיטימציה למציאות לאומית מתהווה – מקור למה שוולטר
בנג'מין כינה "נוסטלגיה מהפכנית", שלפיה מבט רטרוספקטיבי לרגעים
היסטוריים בעבר, הנתפסים כאידיאליים, הופכים קרש קפיצה לחזון של אוטופיה עתידית.
ניתן לראות כאן גם גירסה למה שאריך אוארבך כינה בשם "המתודה
הפיגוראלית", שלפיה במסגרת הטלאולוגיה הכוללת של הגורל היהודי, נתפסים רגעים
מוקדמים במסלול ההיסטורי כמבשרים רגעים מאוחרים.
גישה זו, יש בה כמובן
להזין תפיסה לאומית אקטיבית בהווה ובעתיד. בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל,
כשהאווירה החברתית והלאומית היתה ספוגה כיסופים לחיים לאומיים עצמיים, עורר
התנ"ך אצל המורים העבריים להט אמיתי בראותם בו מפתח קסם הפותח את השער לחיים
לאומיים חדשים.
