מיתוס וחינוך

 ספר חדש - 

שלח לחבר שתף   לכל מכותבי הוצאת רסלינג שלום, אנו שמחים לבשר על צאת הספר: מיתוס וחינוך  על אתוסים, מיתוסים ונרטיבים לאומיים בראשית החינוך העברי בארץ ישראל מאת: דוד שחר ספרו של דוד שחר, "מיתוס וחינוך", עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל. לרכישת הספר לחצו כאן דוברות ויחסי ציבור יעל נגר 03-6956704 (תקשורת ועיתונות בלבד) resling.pr@gmail.com   נשמח לעזור בכל שאלה resling.sfarim@gmail.com 03-6915437 צוות רסלינג    הוצאת ספרים | רחוב שדרות יהודית 35, תל אביב 6473623 | טל' 03-6915437 | פקס 03-6956761 |

מרד בר כוכבא כמיתוס של גבורה יהודית

ד"ר דוד שחר

מרד בר כוכבא כמיתוס של גבורה יהודית בספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו (1918-1882)

מחברי ספרי לימוד הינם חלק ממערכת חברתית ותרבותית ונדרשים בהכרח להתאים את בחירת התכנים של ספריהם לתביעות אותה מערכת ועומדים תדיר מול צורך לברור ולתת לגיטימציה לתכנים הנכללים בספרי הלימוד. מכאן שספרי הלימוד אינם משקפים רק את עמדות מחבריהם, אלא גם הלכי רוח וביטויים של השיח האידאולוגי והתרבותי המתקיימים הן במערכת החינוך והן בחברה בכללותה. מאחר והטקסט שבספרי הלימוד יכול להוביל בכיוון מסוים ולהשריש ערכים, לסגל לתלמידים השקפה ותפיסת עולם הרצויה לחברה, הוא עלול ליצור הטיות, עיוותים ודימויים, בהתאם לערכים ולדעות שמבקשים לנטוע בתלמידים, ביודעין וגם שלא ביודעין, באופן גלוי וגם סמוי. אלה מוצאים ביטוי בטקסט בצורות שונות:[1] שימוש בהערכות מכלילות וחצאי אמיתות ללא עובדות והסברים לצידן; סלקטיביות בבחירת אינפורמציה המעניקה ביסוס לזהות הלאומית העצמית; הצגת אירועים ותהליכים באופן דטרמיניסטי; שימוש בשפה אמוציונלית ובהגדרות "משדלות" במטרה לשכנע באמיתותן של השקפות מסוימות; שימוש בסטריאוטיפים ותיאורים סובייקטיביים – באופן שלילי ומגנה לתיאור ה"אחר" וחיובי לגבי "עצמך". עיקרו של דבר, ניתוח תוכנם של ספרי לימוד הוא אחת הדרכים להתחקות אחר טיבו של האתוס החברתי, כדי להכיר באמצעותם את הסיפורים והמיתוסים של העבר ההיסטורי הלאומי, וכיצד ולאלו תכליות נבחרו העובדות ההיסטוריות המתאימות, לדעת מחבריהם, להיכלל בנראטיב ההיסטורי הלאומי.[2] על כך נעמוד להלן בהתייחס לפרשה ההיסטורית של מרד בר כוכבא כפי שמתוארת בספרי הלימוד.

למרות שמעט מאוד ידוע על דמותו ההיסטורית-הממשית של בר כוכבא,[3] במיוחד בתקופה  זו שבה אנו עוסקים, ואולי דווקא  בשל כך, ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל הינם מקור מרכזי לבחינתו של מרד בר כוכבא כמיתוס וכנראטיב אידאולוגי בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו. וזאת, מעצם מהותם ותפקידם של הספרים הללו כאמצעי עזר לחינוך וללימוד, ומעצם היותם ביטוי לאמונות חברתיות, לאידאולוגיה ולאתוסים חברתיים שעשויים להוות דוגמא ייחודית לערכים, ליעדים ולמיתוסים שהחברה מנסה להחדיר ללב הדור הצעיר.[4]

מרד בר כוכבא פרץ ביהודה נגד השלטון הרומי בשנת 132 לספה"נ ונמשך שלוש וחצי שנים, ובראשו עמדו בר כוכבא ור' עקיבא, המסמלים על פי התיאור בספרי הלימוד העבריים, שני אפיקים של הנהגה יהודית ושני אפיקים של גבורה יהודית – גבורת הרוח המגולמת בדמותו של ר' עקיבא וגבורת  הזרוע המגולמת בדמותו של בר כוכבא.

שלא כמו המרד הגדול, שעליו ועל השנים שקדמו לו יש מידע רב (אך לא תמיד מדויק) מספריו של יוסף בן מתתיהו, על השנים שקדמו למרד בר כוכבא ועל המרד עצמו יש מידע מועט. המקורות אינם משופעים בעדויות על המרד, והמקורות המצויים הם קצרים, חד-צדדיים, מגמתיים ובעלי התייחסות אמביוולנטית כלפי בר כוכבא. אבות הכנסייה מתארים את בר כוכבא בתור ליסטים תאב רצח המוליך את העם שולל; ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס שחי בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית לספירה ושממנו ניתן לשאוב פרטים חשובים ומהימנים על המרד אינו מזכיר אפילו את שמו של בר כוכבא. המקורות התלמודיים, הן ההלכתיים והן האגדתיים, הם ספורים ועל פי רוב מאוחרים למדי ומבהירים כמה צדדים לגבי בר כוכבא, אך אינם זורקים אור על השאלות הנוגעות למניעי המרד, התחלותיו ומהלכו ואינם מבהירים למעשה את התמונה ההיסטורית בכללותה. על פי מקורות אלה ועל פי המסורת היהודית, דמותו של בר כוכבא נתונה במחלוקת וכוללת ביקורת חריפה על מנהיגותו שעוררה תקוות משיחיות לגאולה שבאה לידי ביטוי בכינוי הגנאי "בר כוזיבא". ברם, בניגוד למסורת זו, המרד ומנהיגיו זוכים בפרשנות הציונית המחודשת של העבר ההיסטורי היהודי להאדרה כסמל להתקוממות לאומית ולגבורה של העם היהודי, מופת של פריקת עול זרים בפרפור אחרון של עצמאות קצרה. ובדומה לכך, גם בספרי הלימוד בחינוך העברי, בר כוכבא ולוחמיו זוכים להילה של הערצה ולהצגתם כמופת של גבורה.

*

לפי המתואר בספרי הלימוד, מרד בר כוכבא דמה למרד החשמונאים ולמרד הגדול, כמוהם היה מלחמת מגן על הקיום הלאומי ועל החרות הדתית והלאומית, כנגד שרירות  הלב של השלטון הזר. זאת היתה מלחמת חובה שנבעה מתוך ההכרח הקשה והבלתי נמנע, והמרד מוצג על פי נקודת מבט זו כניסיון הגדול האחרון לחדש את עצמאות יהודה, וכמו המרידות שקדמו לו אף הוא מהווה גילוי של גבורה, הקרבה, מסירות נפש ועמידה בקרב מול כוחות צבא רומים גדולים וחזקים.

בר כוכבא מוצג בספרי הלימוד כמנהיג תקיף ועז ובעל כישרונות צבאיים, וכמנהיג לאומי נושא בשורת גאולה משיחית.

ובעת, שבכל ארץ ישראל רבו בין היהודים ההכנות למרד, הופיע איש-פלא, שהצטיין בעוצם ידו הבלתי מצוי ובאהבתו הרב לעמו, ויעמוד בראש המורדים. של הגבור הזה הוא – שמעון בר כוזיבא (יליד העיר כזיב) ורבי עקיבא קרא לו בר כוכבא (בן כוכב) כי בו ראה את גואל עמו, שעליו רמז הכתוב: "דרך כוכב מיעקב". כרבי עקיבא ראה גם רוב העם בגבור המפליא הזה את "מלך המשיח" ובחיר ד' להשיב לו את חרותו וכבודו בגויים. פני בר כוכבא המלאים גבורת-אלים ואומץ-רוחו הכביר – משכו אחריו כבחבלי קסם רבבות אלפי גבורי יהודה מכל קצוות נחלות-רומא.[5]

ותתחזק רגשת העם מאוד, וחובבי החרות אשר המתינו לשעת הכושר להעיר את העם למרד, ראו כי עתה באה העת אשר קיוו לה...ויקם בראשם גבור נפלא, אמיץ הרוח ולבו כלב הארי ושמו בן כוזיב, הוא בר כוכבא, כי כמו כוכב נוצץ מזהיר ומבריק יצא הגבור הנפלא הזה בראש צבאות החרות.[6]

בראש המתקוממים עמד הגבור הנהדר בגבורתו שמעון בן כוכב. והאיש אמיץ הרוח ולבו כלב האריה אשר לא יחת מפני כל.[7]

בתיאור דמותו של בר כוכבא מוטיב הגבורה זוכה לדגש רב. פעמים רבות נזכרת המלה "גיבור" או נרדפותיה, וכן בפעלים ובתוארי-פועל נוקבים ורבי עוצמה. כל אלה מעלים את גבורתו של בר כוכבא למדרגה עילאית ומחזקים את המשמעות של גבורת המרד האקטיבית. ספרי הלימוד גם מרבים לתאר, בעקבות המקורות התלמודיים האגדתיים, את כוחו הגופני של בר כוכבא ומלבישים את דמותו בהילה מיתית. על פי האגדות התלמודיות הם מספרים כי בשעת קרבות היה בר כוכבא יכול לקבל אבני בליסטראות בארכובותיו ולחזור ולזרקן לעבר אויביו. גם דרישת הבחינה שהעמיד בפני המתנדבים לצבאו, כפי שמציגים ספרי הלימוד על פי אגדות אלה – לעקור בידיהם עץ ארז – מלמדת באופן מטאפורי על כוחו הגופני הרב של בר כוכבא שהרי כמנהיגו של מרד לא היה דורש מחייליו מה שהוא עצמו לא היה יכול לעמוד בו.

ספרי הלימוד יודעים לספר על רוח האחדות הכללית שפעמה בלב העם ובלב לוחמי בר כוכבא, אך מוזכרים גם "אוהבי השלום"  שחששו והסתייגו מהמהלך המסוכן של מרד.[8] גם בין החכמים היו מסתייגים שהתריעו מפני התקוממות, וספרי הלימוד מזכירים בהקשר זה את ר' יוחנן בן תורתא שאמר לר' עקיבא ש"עשבים יעלו בלחייך ומשיח עוד לא יבוא",[9] ואת ר' יהושוע והמשל שהמשיל על העגור שהוזעק על ידי אריה להוציא במקורו הארוך עצם מגרונו, וכאשר ביקש העגור שכר טירחה, השיב לו האריה שמן הראוי שיסתפק ביציאתו בשלום מלועו, והנמשל – הסביר ר' יהושוע – "דיינו שנכנסנו לאומה זו [רומא] בשלום ונצא ממנה בשלום".[10] "אך קול החכמים הממאנים נדמה מפני קול החכמים והעם המאמינים בבר כוכבא"[11], "מרבית חכמי ישראל עמדו למעוז לו [לבר כוכבא] ובראשם ר' עקיבא האדם הגדול בתנאים הראשונים".[12] ובאופן דומה מדגישים כל ספרי הלימוד כי ר' עקיבא "חזק את לב העם ויעוררם להלחם את מלחמת החרות. ויסע אל כל המקומות אשר היו שם קהילות ישראל גדולות. ויחזק את היהודים לקוות לישועה ולתמוך בידי המוקדים ברומא".[13] ר' עקיבא תמך אפוא במרד, היה קשור ומעורב בו באופן פעיל והעניק את הגושפנקא הרוחנית לבר כוכבא שהיה בעיניו "כמשיח ה' ויקרא עליו דרך כוכב מיעקב"[14], "וכמלך המשיח ובחיר ה'".[15] בכך נתן ר' עקיבא למרד משמעות דתית-משיחית ודחף משיחי.

מחברי ספרי הלימוד מדגישים בתיאוריהם כי היציאה למרד היתה מלווה בהתרוממות רוח ובהתלהבות עממית נרחבת שבר כוכבא הצליח להפעים בקרב העם. בכך הם גם נותנים משנה תוקף לראיית המרד כמאבק לאומי הנשען על אחדות כללית:

פני בר כוכבא המלאים גבורת אלים ואומץ-רוחו הכביר משכו אחריו כבחבלי קסם רבבות אלפי גבורי יהודה מכל קצוות נחלות-רומא. סופרי הדור ההוא אומרים כי צבאות יהודה שהתקבצו תחת דגל בר כוכבא הגיע לחצי מליון איש שולף חרב.[16]

ויתאספו המורדים יחד, ויהי מספרם כארבע מאות אלף איש, ויכו את חיל הרומים אשר היה ביהודה, ויכבשו את כל הארץ. כחמישים מבצרים ותשע מאות ערים וכפרים לכדו המורדים וגם את הצבא אשר שלח הקיסר מרומה לנציב יהודה לעזור לו להשקיט את המרד, הכו שוק על ירך.[17]

היציאה למרד מוצגת בשפה אמוציונלית שיש בה הרבה מן הפאתוס ומידה רב של הגזמה בהצגת נתונים מספריים מוגזמים שאין להם כל ביסוס, והרי אין זה סביר או הגיוני שבמרחב הגיאוגרפי המצומצם של יהודה ובנסיבות של אותו הזמן שבו פרץ המרד יתאסף צבא מורדים אדיר בן למעלה מארבע מאות אלף רגלי. המרד מוצג כמהלך שלפחות בראשיתו היה מוצלח מאוד, ובכך גם מבקשים מחברי ספרי הלימוד להצדיק את היציאה למרד שהגשים בשלביו הראשונים את יעדו: "ויכרז בן כוכב את חרות ארץ יהודה ויטבע מטבעות ומרכז חילו היה בביתר. ותהי יהודה שנית לממלכה עומדת ברשות עצמה שתי שנים".[18]

הרומאים נערכו לדיכוי המרד, "וישלח אדריאנוס את שר צבאו הגבור יוליוס סוורוס בראש חיל גדול מאוד למלחמה על היהודים המורדים".[19]על אף עוצמתו של הצבא הרומי המוצג בספרי הלימוד כ"חיל גדול מאוד", "חיל רב מאוד" וכ"חיל כבד מאוד",[20] הצבא הרומי הקיז את דמו שלוש שני וחצי עד אשר הצליח לדכא את ההתקוממות היהודית, והתמונה ההיסטורית הזאת אינה מנותקת מן הכוונה להאדיר את מנהיג המרד ולוחמיו. אף שצבאו של בר כוכבא מתואר כצבא גדול מאוד, לא נעדר מן התיאור בספרי הלימוד ניסיון למקם את סיפור הדיכוי של המרד על ידי הרומאים בתבנית הסמלית של ה"חלש" הנלחם בצדק על חרותו, לעומת ה:"חזק" האכזר והמדכא, מעין התבנית הסמלית של "מעטים מול רבים" שהיתה אחד היסודות הסמליים בגיבוש האידאולוגי של הציונות ונועדה להדגיש תכונה ייחודית של עם ישראל – נכונותו ודבקותו להמשיך להיאבק ולהתקדם לקראת הגשמת עצמאותו.

מעט-מעט עלה בידי המצביא הרומאי לכבוש את מבצרי המורדים היהודים, זה אחר זה. המעוז האחרון שנשאר למורדים היה ביתר שבו התבצר בר כוכבא. המבצר נפל בידי הרומאים רק אחרי מצור ממושך וקשה. אמונים על המימד החווייתי וההתכוונות ליצירת הזדהות רגשית של התלמידים עם סיפור המרד, מאמצים מחברי ספרי הלימוד דימויים היסטוריים פרסונליים של ה"טובים" – בר כוכבא וחייליו כגיבורים לאומיים העשויים ללא חת, ושהיו עשויים לנצח במערכה על ביתר, לולא ה"רעים" – אלה הם ה"בוגדים" המוצגים בדמותם של הכותים-השומרונים שסייעו בידם של הרומאים: "היהודים היו מביאים להם צרכי אוכל העירה [לביתר] דרך מבואות נעלמים, אך בוגדים אחדים מבין הכותים-השומרונים גלו את הסוד הזה לאויב ויסתמו הרומאים את מבואות הסתר".[21]

מתוך התכוונות ערכית, בהצגת נפילתה של ביתר מוצגת גם הבעיה שההתקוממות היהודית שהתאפיינה בראשיתה בליכוד כל הכוחות ובתמימות דעים לגבי יעדיה הלאומיים, החלה לסבול מהעדר הסכמה שתרמה גם היא לבסוף לנפילת ביתר:

ובעת ההיא פרצו בקרב היהודים הנצורים סכסוכים ואחדות הלוחמים הופרה. נמצאו אנשים שעמלו לעורר מדנים בין שליט העם בר כוכבא ובין חכמי התורה...הסכסוכים מבית והמדנים בין אחים רבו בין הלוחמים וירפו את רוחם במלחמה. וככלות כוחם ברעב ובצמא ובשנאת חינם נבקעה ביתר לפני יוליוס סוורוס.[22]

והלקח המשתמע חד וברור הוא: "סכסוכים", "מדנים" ו"שנאת חינם" מחלישים את יכולת העמידה ומכשילים את השגתם של היעדים הלאומיים המשותפים, והיפוכם – שמירת האחדות ככוח שהיה עשוי לסייע ליכולת העמידה ולהשגת יעדים לאומיים.

למרות שהמרד לא השיג את מטרותיו, בכל זאת אינו מתואר ככישלון. אמנם, לאחר אובדן עצמאותם חדלו היהודים, למעשה, להיות אומה מדינית וחייהם נמשכו כעם בלי ארץ, אך מחברי ספרי הלימוד מדגישים כי תקוות העם לחדש את עצמאותו, לא חדלה והפכה לכוח מחיה ומניע "ועוד עיניהם נשואות מכל ארצות פזוריהם אל הארץ הזאת".[23] ולדידם, "צידוקו של המרד מצוי בו בעצמו: "לדון על גבור-עם כבר כוכבא על פי תוצאת המלחמה אי אפשר. לו נצח שמעון בר כוכבא את סוורוס היה עוטר עמנו את שמו ואת זכרו בזר קדושת עולמים, אבל אנשים נאמני לב ומסורים לעמם כבר כוכבא מנחילים כבוד לעמם גם במיתתם, וגם במפלתם קרויים הם גבורים".[24]

*

לסיכום פרשת מרד בר כוכבא בראי ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל בחינוך העברי בארץ ישראל, ניתן להידרש להגדרתו של המשורר האנגלי ויליאם וודסוורת, המדגיש שבכל ניתוח של סיפור היסטורי שזורים שני סוגי ספרות – "ספרות הדעת" ו"ספרות העוז". מצד אחד – ספרות של "דעת", ספרות של הוראה השופעת ידע ואינפורמציה היסטורית, ומצד שני – ספרות של "עוז", שאינה באה להקנות ידיעות אלא להעביר בעזרת מארג של מלים וביטויים מסכת של תחושות מועצמות ורגשות של גיבורים וליצור את האווירה של התקופה, המקום והזמן, ותכליתה – מנקודת המבט של נושא דיוננו – לנטוע הרגשה לאומית חזקה בתלמיד ולחזק את גאוותו הלאומית. סיפור מרד בר כוכבא בספרי הלימוד הללו והאופן שבו הוא מוצג ומסופר כ"סיפור" ולא כ"הרצאה מלומדת", הוא דוגמא מובהקת ל"ספרות עוז". בדומה לסיפור המרד הגדול הוא מוצג כמיתוס של גבורה, לא רק בניצחון אלא גם בתבוסה, והוא מוצג על פי מבנה מיתי כתופעה חיובית וחיונית, המתקשרת למוות הרואי, שהרי העיקר בסיפור הוא בעצם בראיית ההכרח במלחמה על חירות העם והנכונות להילחם ולהקריב למען העם והמולדת.

הערגה למעשי גבורה והקרבה עוצבה על ידי האידאולוגיה הציונית, ומיתוסים של גבורה החלו לתפוס מקום בתודעה הציבורית ולחלחל אל המערכת החינוכית העברית.[25] בציונות כתנועת תחייה פוליטית ותרבותית היו הערכים של גבורה, הקרבה וכוח – משאת נפש לרבים. הערכים האלה באו לשרש את רגשי הנחיתות שהשתרשו בעם ישראל במשך אלפיים שנות גלות והשפלה, ולחזק את כבודו הלאומי ביחס לעמים האחרים ולהשיב את בטחונו בכוחו וביכולתו, לקראת האתגרים הלאומיים החדשים. כך, אפוא, בר כוכבא והמרד שהנהיג לא היו רק נושאי לימוד שיש רק ללמדם, אלא בעיקר בגדר סמל פטריוטי ודגם לאומי חדש המשמש מוקד הזדהות. כך, בספרי הלימוד הסיפור ההיסטורי של מרד בר כוכבא ותיאור מנהיגותו של בר כוכבא מוצגים כמיתוס לאומי הנושא עמו מסרים אידאולוגיים המנוסחים ישירות ומטרתם לעצב את השקפת עולמם של התלמידים.

---

[1] אלי פודה, בזכות המבוכה ובזכות הטיח, הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד בהיסטוריה ואזרחות בעברית (1995-1951), ירושלים 1997, עמ' 12; יורם בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, תל-אביב 1993, עמ' 19-18; I. Westbury, "Textbook Bias", in: T. Huson (ed.), The International Encyclopedia of Education, Vol.9, p. 5255

[2] מראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה החלו לראות אור ספרי לימוד עבריים ללימוד תולדות ישראל: זאב יעבץ, דברי הימים לעם בני ישראל, מיום היותו עד ייסוד הישוב החדש בארץ ישראל, ירושלים תר"ן; אליעזר בן יהודה, קיצור דברי הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם, ירושלים תרנ"ב; אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), תולדות עם ישראל, מראשית ימיו עד היום הזה, ורשה תרנ"ז; אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, תולדות ישראל, היסטוריה מצוירת לילדי ישראל, ורשה תרע"א; מנחם מנדל ברוינשטין (מבש"ן), דברי הימים לבני ישראל, מימים קדמונים ועד חורבן ביתר, ורשה תרנ"ז; יהודה גרזובסקי, קיצור דברי הימים לעם ישראל, ורשה תר"ס; שמעון דובנוב, קורות העברים לבתי הספר ולמתלמדים, מתורגם ומעובד על ידי המורה והסופר אהרון ליבושיצקי, ורשה תרס"ט. ספריהם של יעבץ, בן יהודה, אז"ר ודובנוב זכו לתפוצה נרחבת בבתי הספר העבריים בארץ ישראל ובמזרח אירופה. על ספרי לימוד אלה ראו: דוד שחר, דע מאין באת...הוראת ההיסטוריה הלאומית בחינוך העברי בארץ ישראל 1918-1882, רחובות 2003, עמ' 184-169; יצחק קוננפורטי, זמן עבר, ההיסטוריוגרפיה הציונית ועיצוב הזיכרון הלאומי, ירושלים 2006, עמ' 255-252.

[3] בעניין זה ראו: דוד שחר, "מי הוביל למרד בר כוכבא? שאלת הנהגת מרד בר כוכבא בראי הדמיון הספרותי ברומן ההיסטורי 'רבי עקיבא' מאת הסופר יוסף אופטושו", אתר historyshahar.blogspot.com, 22 בינואר 2019.

[4] יעקב עירם, "תולדות החינוך – תחומי מחקר", בתוך: רנה שפירא, אריה כשר (עורכים), רשפים – היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים בחינוך, תל-אביב תשנ"א, עמ' 113-112; ב' מאק-דונאלד, ד"א פרסל, "תכנון לימודים – חזונות ודימויים", בתוך: צבי לם (עורך), זרמים חדשים בחינוך, תל-אביב 1983, עמ' 172; וראו גם: M.W. Apple,"The Politics of Textbooks", in: M.W. Apple, L.K. Smith (eds.), The Politics of Textbooks, New York 1991, pp.1-21

[5] דובנוב, עמ' 99-98.

[6] בן יהודה, עמ' 174.

[7] גרזובסקי, עמ' 116.

[8] בן יהודה, עמ' 174; גרזובסקי, עמ' 111-112.

[9] אז"ר, עמ' 23.

[10] אז"ר, עמ' 21-22; מבש"ן, עמ' 166.

[11] אז"ר, עמ' 23.

[12] מבש"ן, עמ' 167

[13] גרזובסקי, עמ' 113. ראו גם: אז"ר, עמ' 22; בן יהודה, עמ' 174.

[14] מבש"ן, עמ' 167.

[15] דובנוב, עמ' 98.

[16] דובנוב, עמ' 99.

[17] גרזובסקי, עמ' 117.

[18] גרזובסקי, עמ' 117.

[19] גרזובסקי, עמ' 117.

[20] גרזובסקי, עמ' 117; אז"ר, היסטוריה מצוירת, עמ' 160; מבש"ן, עמ' 167.

[21] דובנוב, עמ' 110.

דובנוב, עמ' 110. וגם: גרזובסקי, עמ' 117; בן יהודה, עמ' 175; מבש"ן, עמ' 167.

[22] דובנוב, עמ' 110.

[23] מבש"ן, עמ' 168. וגם: בן יהודה, עמ' 175; גרזובסקי, עמ' 119

[24] דובנוב, עמ' 91

[25] רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 352-351; Yael Zrubavel, Recovered Roots: The Making of Israeli Tradition, Chicago 1995, pp. 25-26

מרד בר כוכבא בראי הדמיון הספרותי

ד"ר דוד שחר

מי הוביל למרד בר כוכבא? – שאלת הנהגת מרד בר כוכבא בראי הדמיון הספרותי ברומן ההיסטורי 'רבי עקיבא' מאת הסופר יוסף אופטושו

בשנת 132 לספה"נ פרץ ביהודה מרד של היהודים בשלטון הרומי ונמשך שלוש וחצי שנים ובראשו עמד בר-כוכבא. חוקרים רבים סבורים שהחלטתו של הקיסר הרומי להפוך את  ירושלים לעיר אלילית והאיסור שהטיל לקיים ברית מילה הם שהציתו את המרד ביהודה. אבל לפרוץ המרד היו סיבות נוספות; ראשית, במשך דורות רבים שאפו היהודים להשתחרר מעול השלטון הרומי הזר והם המשיכו לקוות לכך. שנית, חורבן בית המקדש במרד הגדול עורר בחלק מהם את הרצון לנקום, והיו גם רבים אחרים שקיוו שמשיח יבוא ויביא את הגאולה.

שלא כמו המרד הגדול, שעליו ועל השנים שקדמו לו יש מידע רב (אך לא תמיד מדויק) מספריו של יוסף בן מתתיהו, על השנים שקדמו למרד בר-כוכבא ועל המרד עצמו יש מידע מועט. המקורות אינם משופעים בעדויות על המרד, והמקורות המצויים הם קצרים, חד-צדדיים, מגמתיים ובעלי התייחסות אמביוולנטית כלפי בר-כוכבא. אבות הכנסייה מתארים את בר-כוכבא בתור ליסטים תאב רצח המוליך את העם שולל; המקורות התלמודיים, הן ההלכתיים והן האגדתיים, הם ספורים ועל פי רוב מאוחרים למדי ומבהירים כמה צדדים לגבי בר-כוכבא אך אינם זורקים אור על השאלות הנוגעות למניעי המרד, התחלותיו ומהלכו ואינם מבהירים למעשה את התמונה ההיסטורית בכללותה. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס שחי בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית לספירה ושממנו ניתן לשאוב פרטים חשובים ומהימנים על המרד אינו מזכיר אפילו את שמו של בר-כוכבא.[1] הדיווחים הממשיים היחידים שנותרו עד היום מתקופת המרד הם איגרות שכתב בר כוכבא ונמצאו במערות מדבר יהודה והן מלמדות  על קווים לדמותו של בר-כוכבא כמפקד ועל דאגתו לקיום מצוות וכן פרטים על הנהגתו ועל ארגון המורדים, אבל אינן נותנות כל מענה ביחס להנהגה בכללותה של המרד.

מהמקורות הללו אפשר ללמוד שבר-כוכבא היה איש כריזמטי, גיבור חיל, קשוח ומהיר חימה שהשליט משמעת קפדנית בצבא המורדים, ושמו היה שמעון בן כוסבא ותוארו (על פי איגרותיו) היה "נשיא ישראל". אבל לא ניתן ללמוד מכל המקורות הללו על מוצאו וייחוסו ואם היה תלמיד חכם או הדיוט. הנה אפוא מעט ידוע על בר כוכבא, והוא כאילו הופיע לפתע משום מקום כשהוא מארגן את כוחות המרד הפזורים והופך אותם לצבא. מי הוא היה? מאין בא? היכן קיבל את הידע שלו בענייני לוחמה וצבא? כיצד עלה לתפקיד הנהגה ומנין שאב את סמכויותיו כמנהיג? איך הצליח להביא כל כך הרבה יהודים לקבל את מרותו, להשתתף במרד וללכת אחריו לקרב? האם יתכן שלא הוא יזם את המרד בעצמו? ואולי היה במידה מסוימת מנהיג מונהג?

המקורות המקוטעים והחלקיים המוסרים על מרד בר כוכבא אינם מאפשרים לשחזר את הנהגת המרד, והאפשרות שבר כוכבא היה מנהיג מונהג מעלה את שאלת היחס בין מנהיגותו של בר כוכבא לבין הנהגת העם בימים שקדמו למרד ואת שאלת התפקיד שמילאה הנהגה זו בימי המרד עצמו. לאחר המרד הגדול העם היהודי בארץ ישראל התאחד סביב הנהגת חכמי הפרושים והחכמים הם שהנהיגו למעשה את העם. מכאן ניתן להעריך שמרד בר כוכבא שהיה מרד של רוב העם והתאפיין בהכנות מדוקדקות ובחשאיות למופת, לא היה יכול להתבצע ללא הסכמת החכמים, בברכתם ובעידודם.

חוליה חשובה בטיעון שהחכמים נמנו עם הנהגת  מרד בר כוכבא היא דמותו של ר' עקיבא שהיה הדמות המנהיגה  המרכזית בתקופה שקדמה לפרוץ המרד ומעמדו הרוחני בקרב החכמים ובקרב המוני תלמידי החכמים היה ללא-עוררין.

על פי המקורות התלמודיים התנהל בין החכמים שיח מתמשך ביחס ליציאה למרד נגד הרומאים. התלמוד הירושלמי מביא את דבריו של ר' שמעון בר יוחאי שהיה מחסידיו של ר' עקיבא והיה ידוע בשאיפותיו לפרוק את עולה של רומי מעל ישראל: "תני ר' שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב, דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אומרדין הוא מלכא משיחא [רבי עקיבא, כאשר היה רואה את בר כוזבה היה אומר, זה הוא מלך משיח]. א"ל ר' יוחנן בן תורתא, עקיבא יעלו עשבים בלחיך ועדיין בן דוד לא יבוא".[2] על פי עדות זו, ר' עקיבא התרשם מבר כוכבא והחיל עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל..." (במדבר כד, 17) והכריז שהוא "מלכא משיחא". זהו מקור יחיד שבו נמסר שר' עקיבא התרשם מבר כוכבא ונתפס להאמין כאילו מלך המשיח היה, אך המקור גם מציין כי לר' עקיבא קם מתנגד, ר' יוחנן בן תורתא, שהתנגד להכרזת משיחיותו של בר כוכבא.  

לר' עקיבא קם מתנגד נוסף. על פי דברי האגדה, כאשר עמדה ליפול ההחלטה למרוד ברומאים, ר' יהושע בן חנניה שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ועבר את תקופת המרד הגדול והאסון הגדול שחולל,  הזהיר מפני התקוממות והתריע נגד חזרה על אותה טעות. ר' יהושע משל למצדדי המרד את המשל על העגור שהוזעק על ידי אריה להוציא במקורו הארוך עצם מגרונו, וכאשר ביקש העגור שכר טירחה, השיב לו האריה שמן הראוי שיסתפק ביציאתו בשלום מלועו. והנמשל, הסביר ר יהושע, "דיינו שנכנסנו לאומה זו (רומא) בשלום ונצא ממנה בשלום". אבל ר' עקיבא הינו הדמות המרכזית בקרב החכמים וזכה לתמיכה גורפת מצידם, ואפשר לשער שעמדתו כלפי בר כוכבא וביחס ליציאה למרד ביטאה גם את עמדת רוב חכמי דורו.

מקורות נוספים קושרים את ר' עקיבא למרד בר כוכבא ומבקשים לבסס את ההשערה שר' עקיבא היה מעורב במרד. על פי האמור בבראשית רבה ס"א ג': "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטריס וכולהון מתו בפרק אחד". אפשר ועל פי דברים אלה, גורסים מספר חוקרים, יש בבחינת רמז לכך שתלמידיו הרבים של ר' עקיבא שנהרגו בפרק זמן אחד, היו חייליו של בר-כוכבא.[3] ניסיון נוסף לקשור את ר' עקיבא למעורבות במרד בר-כוכבא, מתבסס גם הוא על מקורות תלמודיים ומדרשיים המזכירים את מסעותיו של ר' עקיבא בין קהילות ישראל שברחבי האימפריה הרומית, שאולי אפשר לשער כי נועדו לעודד תמיכה במרד, לאסוף כספים ולגייס מתנדבים.[4] לגבי חלקו של ר' עקיבא במרד בר-כוכבא, חשוב אולי גם האופן שבו מתייחס הרמב"ם: "אל יעלה בדעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג, נודע בהם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".[5] הרמב"ם כותב "ודימה הוא וכל חכמי דורו", ואינו כותב "טעה". והרמב"ם כותב ומנסח דבריו בבהירות ש"כיוון שנהרג נודע להם שאינו". היינו, הדבר התברר  לר' עקיבא ולחכמים רק למפרע. מדבריו של הרמב"ם מתברר כי הוא רואה את ר' עקיבא כנוטל חלק פעיל במרד, אם כי לא ברור בהקשר זה מה היה תפקידו של ר' עקיבא בפועל.

כל המקורות הללו המתייחסים לר' עקיבא מעידים על כך שהיה קשור למרד בר כוכבא, ולכל הפחות היה בין התומכים במרד, אולם אין הם מספקים מידע ברור ושלם או ראיות חותכות ביחס למקומו ולתפקידו במרד, אם בארגון המרד או בהנהגתו. וכמו ביחס לבר כוכבא, גם ביחס לר' עקיבא עשויות לעלות שאלות ותמיהות כגון האם ר' עקיבא הוא שסמך ידיו על בר כוכבא שהופיע והוביל למרד? או האם ר' עקיבא כדמות המרכזית המנהיגה בקרב החכמים וכמי שהיה להוט למצוא מנהיג למרד, הוא שגילה את בר-כוכבא וקשר לראשו את כתר ההנהגה של המרד?  

ובכן, עקב מיעוט מקורות מבוססים קיימים ספקות רבים עד כמה בכלל ידוע לנו מה באמת קרה בזמן המרד הזה ברומאים ובלא מעט היבטים של מרד זה אנחנו נשענים על השערות ולא על ידיעות בדוקות, וכך פרשה היסטורית כה חשובה בתולדות ישראל נשארת בגדר פרשה סתומה וחידת בר-כוכבא בעינה עומדת. כך, שאלת הנהגת  מרד בר-כוכבא מעלה כמה ספקות בדבר טיבה של "הכרה היסטורית אובייקטיבית", או ביחס לתפיסה "הנכונה" של "הדברים כהווייתם", או בכלל מהי "אמת היסטורית" ואולי אפשר ש"האמת ההיסטורית" לא רק על ידי היסטוריונים תקבל מענה, אלא גם על ידי הספרות בכוח הדמיון היוצר של הסופר. לאפשרות זו בדבר יכולתו של הסופר לשכנע באמצעות דמיונו היוצר את קוראיו במידת ההיתכנות של המציאות ההיסטורית שהוא מתאר על רקע התרחשויות היסטוריות ידועות, מתייחס ההיסטוריון ישראל יעקב יובל: "טעות לחשוב שההיסטוריון מסוגל לחשוף  את העבר. לאמיתו של דבר, הוא חוקר אך ורק את מה שהעבר הותיר אחריו, ואין לו מושג מה בילע המוות לנצח. ההיסטוריון המקצועי מתקשה לשחזר את המולת החיים, כי הוא חוקר רק את הספרות ששרדה אחרי ששאון החיים נדם. הוא מומחה לעדויות האילמות על חיים שנגוזו, על טחנות ששבתו ועל מהלכים שעמדו מלכת. לכן את ההשתוקקות שלנו לפיסת חיים מלאה לא ההיסטוריון ימלא אלא דווקא דמיונו היוצר של הסופר", ואולי דווקא בעזרת דמיונו היוצר של הסופר אפשר "לשחזר בפרטי פרטים, אם הם בגדר האפשר והסביר, את מארגי החיים דאז".[6]

בחינה זו של הדמיון היוצר של סופר מזמן לנו הרומן ההיסטורי "המרד האחרון", שכתב הסופר יוסף אופטושו.[7] רומן היסטורי זה הוא יצירה רחבת יריעה הבנויה משני חלקים: החלק הראשון - "רבי עקיבא" והחלק השני – "בר כוכבא". בחלק הראשון אנו מוצאים מענה שנותן אופטושו לשאלה שהצבנו  – "מי הוביל למרד בר-כוכבא?".[8] חלק זה מסתיים בטקס בחירתו של בר-כוכבא למנהיג-משיח, ומתאר את חלקו של ר' עקיבא במהלך זה. על פי תיאורו של אופטושו, ר' עקיבא היה לא רק בין התומכים במרד, אלא היה אף היוזם והמארגן הראשי שלו, ומי שבחר את בר-כוכבא לעמוד בראש המרד, כמבצע את הצד הפוליטי והצבאי של המרד.

מה טעם מצא ר' עקיבא ביציאה למרד, מתאר אופטושו באמצעות חילופי דברים בין ר' עקיבא לתלמידיו:

היה ר' עקיבא מדבר ויהושע ופפייס תלמידיו שומעים. לא נתנו דעתם, שכבר עברה שחרית של יום ושעת צהריים ממשמשת ובאה. שליחים מחוצה לארץ ממתינים לרבם למטה, ואילו הוא מוליך מקלו על רצפת עלייתו, כאילו מפה לפניו, שמצוירים עליה כרכים ועיירות, כפרים וטורים. דן היה אותה שעה במרד ואינו מזכיר כלל נסיעה רחוקה זו, שפפייס בא ללוותו, כאילו לא לשמה שלח אחריו ואחר חברו. יודע היה רבם בדיוק קלגסים שיש לרומי בערי התחומין. ארבעה לגיונות בסוריה ושניים בדלתה התחתונה במצרים. מכאן עתידה רומי לשגר לארץ לגיון אחד לכל היותר ומשם אחד או שניים, שנצטרך להלחם עמהם. לא חישב לגיון ומחתה שבארץ, שבשעה שהללו מגיעים אין אנו משאירים זכר לאילו. אמור מעתה, עשרים אלף גונדאים רומיים באים עלינו, שבעזרת ה', אנו משמידים אותם, ניצחנו את האויב. אנו, יש בידינו לגייס כחמישים, ששים אלף. כנגד כל רומאי, שניים, שלושה מישראל, שיודעים את הארץ ואת כל מחבואיה, ולא עוד אלא שכל אחד משלנו, בין שהוא בן כרך או בן כפר, בין שהוא ישראל או כותי, הכל מסורים לענייננו בלב ונפש. ולא תהיו תמהים על כך. מלחמה זו, אנו והכותים אחים לה. ובינתיים מדינות סמוכות ניתושות מרומי.

"חבל שאנו פזורים כל כך. ישוב בבבל, ישוב במצרים וברומי. והיכן לא? הרי הישוב במצרים לבדו שקול כנגד כל ישראל שבארץ. בפיזור חולשתנו."

נענה פפייס:

"כסבור אני, שבפיזור, בריבוי של ישובים כוחנו וגבורתנו."

נסתכל בו ר' עקיבא:

,פפייס, וכי באמת אתה סבור כך?"

השיב:

"הן, רבי. אילמלי היו כל ישראל מקובצים בארץ, שעה שחרב הבית השני, מי יודע אם לעת כזו, היינו מזדמנים לכאן ונושאים ונותנים במרד על רומי. ודאי שלא היה נשאר זכר לנו. אלא שבאותם הימים כבר היינו עם-עולם והפיזור הוא שהצילנו."

אמר ר עקיבא:

"פפייס, מרובים היו עמי עולם וכליה באה עליהם. לא כאן כוחנו. עם ה' אנו. ה' תחילה, ישראל אחריו וארץ ישראל בסוף."

עמד פפייס המתון על רגליו וחזר וישב על מקומו. הבחין ר' עקיבא בדבר ואמר:

"לפי שאני רואה, אין אתה מסכים לדעתי."

"רבי ומורי, לא הסכמתי עיקר כאן!"

"אלא מה?"

ניכר היה שפפייס מחזר אחר מלים לאמרן. ולא לפניו בלבד, אלא גם אצבעותיו היו ערניות, כמבקש ללקט מלים בהן. נשתעל ואמר:

"רבי ומורי, יודע אתה יותר ממני, שעד לחורבן בית ראשון, שקועים היינו בעבודה זרה. לא שמענו לדברי הנביאים, אלא עובדים את הבעל, אלוהיהם של עמי הארץ. בבבל בלבד נעשינו עם ה', שיראתו ותורתו נטועות בתוכנו. שם עלה במחשבתנו: 'לה' הארץ ומלואה'."

היו ר' עקיבא ויהושע מסתכלים בפניו וממתינים שיסיים, הואיל ופיו עדיין פתוח כמבקש לדבר. בעיניו השחורות והגדולות נדלק שביב של מי שבא לחדש. ואף-על-פי-כן לא דיבר יותר ונשתלטה דממה כבדה.

היה יהושע מוכן להשיב על דברי חברו, שלא חידש כלום, שכבר קידמו ירמיהו. אלא כיוון שהפסיק הלה באמצע, כבש גם הוא את דבריו ושתק. מבקש היה לומר, שאין קיום לישראל אלא בארצו. ושלא כר' עקיבא שמעמיד מתן תורה למעלה מיציאת-מצרים, וה' למעלה מקיומו של ישראל.

נראה חיוך בעיניו הפקחיות של הרב. הנאוהו תלמידיו, שחלוקים עמו בדעות. תאמר, הלכה כמי? שמא כפפייס? כיהושע או הלכה כר' עקיבא?

ביקש הרב לומר לתלמידיו, שקטני אמונה הם, שאדם מישראל חייב להיות בעל בטחון גדול. שבכל עת צרה יצאו ישראל מחוזקים הימנה. לשעבוד מצרים תכף מתן תורה. אחר חורבן בית ראשון, התחילו ישראל עובדים את ה' באמת ובלבב שלם. אחר חורבן בית שני נספג רעיונו של ירמיהו על נצחיות האומה בדמו של כל יחיד ויחיד מישראל. ועכשיו? הפסיק ר' עקיבא מהרהוריו וסח לעצמו: "עתידים אנו להתגבר על שונאנו, עתידים אנו לנצח."

ואלו לתלמידיו סח דברים אחרים לגמרי:

"שמעו, בני, רואה אני את מתן תורה שהוא גדול לאין ערוך מיציאת מצרים. מה היינו בלא תורה? עוד מעין מואב, מעין עמון בעולם? אלא שעקיבא יחיד הוא ואינו שקול אפילו כנגד מניין שבישראל...וכיוון שהעם רוצה בפריקת עול הגויים, ב'יציאת אדום', הריני עפר תחת כפות רגליו...יודעים אתם שהייתי מסייעו לבן עזאי, שתאמר יציאת מצרים שתי פעמים בכל יום. והתפילות עושות הרבה, קוראות לזקן ונער, מעוררות איש ואשה ומוסיפות כוח ל'מלחמת מצוה' בשונא שיושב בארצנו ואינו מכיר ולא מבין אותנו. אין אנו בעיניו אלא עקשנים מגונים וברבריין מכוערים...אפשר והדין עמך, פפייס. עם עולם אנו, ששליחות בידנו – 'לתקן עולם במלכות שדי'. אלא כשעם עולם זה נתון בצרה, ירושלים שדה תחרש, וכל המל את בנו נהרג, אין מקום לשאול בשעת חירום שכזו, מה עדיף, מתן תורה או יציאת מצרים? שניהם, חשיבות מרובה נודעת להם. וכשהארץ בסכנה, מצווים אנו להצילה וממילא התורה ניצלת. חייבים אנו ליענות לקריאת ימים ראשונים: 'מי לה' אלי!'".

כיון שהגה ר' עקיבא מלים הללו עמד על רגליו וכתפיו השפופות נתיישרו. התחיל בעלייתו אילך ואילך בקלות של אברך, שלא שמעו אלא נקישתו של מקל על הרצפה. פתאום נתעכב לרגע, כמתיישב בדעתו, ונתקרב לתלמידיו. מיד עמדו על רגליהם ומורא רבם עליהם. חיבקם וסח להם בלחש:

"אתה פפייס, התקן עצמך לנסיעה רחוקה זו. אגב אורחא, בני, סוד אני מגלה לכם. ראשונים אתם, שאני מפקידו בידכם. הוו יודעים שמנהיגו של מרד, צמח דוד הוא ובר כוכבא שמו."

שאל פפייס:

"ואליו אנו נוסעים?"

השיב ר' עקיבא:

"הן, ויותר לא תשאלוני. הפיצו את הסוד בכל מקום שאתם מזדמנים לשם."[9]

את היציאה למרד מציג אופטושו כהחלטה שהתקבלה בהתכנסות של החכמים בראשותו של ר' עקיבא, שבה נכח קהל רחב של תלמידיהם המקבלים בהתלהבות רבה את ההחלטה לצאת למרד:

[...]תפס ישיש מעוטר בטלית ותפילין, לאותו אברך בזקנו הקטן:

"שמעיה, כפי שאני רואה, רוצה גם אתה לדחוק את הקץ. מה, כלום מאמין אתה שימות המשיח מתקרבים?"

זקף שמעיה הכיפח את ראשו, מפקיע זקנו מתוך אצבעותיו של הישיש:

"מאמין אני בכל דבריו של ר' עקיבא."

"לא תשכח מה שאמר ר' אליעזר בן הורקנוס. לאו ימות המשיח הם, לאו!"

קפץ מישהו ואמר:

"ומה תאמר ל'מינים' הנוצרים שלנו, שטוענים שמשיח כבר בא?"

תלה הישיש עיניו לשמים ועל פניו המקומטים נשתטחו תפילה ןרוגז:

"אמור להבדיל אלף הבדלות, חצוף שכמותך! עכשיו יודעים אפילו תינוקות של בית רבן, שלא היה לו לר' אליעזר שום מגע ומשא עם ה'מינים'. אוי, אבינו שבשמים! וכל המינים כרגע יאבדו!"

התחיל מישהו מפיס דעתם של שני הצדדים:

"מחלוקת שביניכם, מוטב שתידחה. מבעוד יום ייוודע לנו, אם בדורנו בא המשיח, או שלושה דורות לאחר כך."

"הרי יושבים החכמים תחת תאנתו של ר' עקיבא מן הבוקר ועדיין לא הסכימו ביניהם."

"וכי מי שם?"

"ומי אינו שם? ר' עקיבא, ר' ישמעאל בן אלישע, בן עזאי, ר' יוחנן בן תורתא, ר' טרפון, ר' אליעזר בן חרסום. ועכשיו צא ומנה את פרחי החכמים – מאיר, שמעון בן יוחאי, ר' יהודה בן עילאי, פפייס...ומי יכול להכירם כולם?"

בשעה ששמעיה מונה תנאים ותלמידיהם בשמותיהם, היה הישיש הכפוף ממשמש בקריעות שבטליתו, שלא נתאחו עדיין. קלגסי רומי הרגו שלושה מבניו בבקעת רימון. פתאום נזדקף, נדחק לשמעיה בפניו ממש ונכנס לתוך דבריו:

"בזמן חורבן בית המקדש, לא היינו יכולים לעמוד בפני רומי, עכשיו לא כל שכן. אותה שעה היינו חזקים יותר ומשופעים באוכלוסין. כל הבא להזדווג לרומי אינו אלא מטורף. ואפילו שיהודה גור אריה אסור שיכניס ראשו החולה בלאו הכי לתוך לועו של הזאב הרומאי! לפיכך יפה יוחנן שלא ביקש אלא יבנה בלבד."

נדחק גוץ אחד בין הישיש ובין שמעיה הכיפח:

"מעשה שטות עשה יוחנן. אני עצמי שמעתיו מפי ר' עקיבא, שקרא עליו את המקרא: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל', שהיה עליו לבקש את ירושלים והמקדש."

נענה שמעיה הכיפח, מכוון לא לזקן אלא לציבור כולו:

"ולדעתי, חזקים אנו עכשיו יותר. מי עשו מלחמה בחורבן בית שני? עמי הארץ, ה'לקוטות', ההדיוטות בלבד, ואלו העשירים והחכמים עמדו מנגד. אותה שעה לא נלחמו ישראל אלא בידיים בלבד, שנמנעה מהם עצת חכמים. לפיכך היתה ידם על התחתונה. עכשיו נשתנו הדברים. אדריינוס, שחיק עצמות, לא על מלוכת ישראל בלבד יצא, אלא ביקש לעקור הכל, שבת, מילה, נישואין, תורה. מעתה כל ישראל יוצאים למלחמה, לרבות עשירים ו'בעלי כיסין', חכמים לא כל שכן. בקושי מעכבים הללו את העם המתפרץ, שיהא סיפק בידנו להצטייד הן במזון וכלי הזין והן בממון ואוכלוסין. 'בעלי הכנף', אף הם אינם נחים, אלא מחזרים על כל הארץ יומם ולילה במשך כמה חדשים. והכל נענים, לרבות גובי המסים, גנבים וגזלנים הללו. ולא עוד אלא שגם כותים ושאינם בני ברית, מצטרפים אלינו. אין לנו אלא שני צוררים – רומיים ודילטורים יהודים, אלו המינים הנוצריים וגם הללו, אני מתגברים עליהם בעזרת השם."

מתוך כרמו של ר' עקיבא נישאו קולות מכל צד. שעה קלה היו הללו תלויים באויר החם והשקוף של זמן מנחה, שהכל מוריק, צמח, אילן, לרבות האויר, וסופם שנתמזגו עם משברי ים.

נכנסו אנשי החבריה לכרמו של ר' עקיבא. והיו תלמידים מרובים עומדים כעין קסטרה סחור לתאנה ולא מניחים לשום אחד שיתקרב לחכמים. בבת אחת זעה קסטרה ונפרצה. נדחק לפנים ר' שמואל הקטן, ישיש מעוטר בטלית ותפילין, והיו פניו הזעירים והמצומצמים כמי שמבקש להתעטש ואינו יכול. אחריו נדחקו ר' יוסי בן קיסמא ויוחנן בן תורתא הגיחור, שתפילה של ראש שמוטה לו מן הצד. זקנו האדום והמדובלל נשתלהב בחומו של יום שפונה לערוב. מובטח היה, שרבים מסכימים לדעתו ודוחים את המרד. כיון שראה שתלמידים מעטים נוטים אחריו, נתמלא חימה וחזר לתאנה, למקומו של ר' עקיבא, והגביה אגרופיו ונצטווח:

"עקיבא, עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא!"

התחיל הקהל מתריע:

"אל תניחו לו לדבר!"

"כך אין אדם מישראל מדבר!"

"לא ישראל הוא, אלא גר!"

"תורא הוא!"

"בן תורתא הוא!"

לא נתן הציבור דעתו על החכמים וקומץ תלמידיהם, שפרשו מן הכרם. עיניהם ואזניהם נטויות היו כלפי התאנה, מקום שר' עקיבא יושב ודורש. עד שמדבר, נזדקף, נתרומם למעלה, למעלה. וכיוון שעמד על רגליו, היה גבוה ונישא מכל העם. כומתא לבנה זזה על ראשו הקרח. תפילה של ראש, שבין עיניו הפקחיות, נתלהטה בחמה מחמת שחרירותה. מכתפיו הרחבות נושרות אגב קיפולים רופפים טלית שלו, שהיתה מכובנת לצוארו בכבינה של כסף, כעין שיבשא. זקנו השחור שמגיע עד לאזורו, היה מלבין בקצוות, מעין עיטור של כסף לשחור.

היה ר' עקיבא צופה ומביט, מבין ריסיו הדחוסים והאפורים, מעבר לחכמים, מעל לראשיהם של הקהל. נשתנה קולו בבת אחת ונעשה בוטח וחזק יותר. מיד סילק טליתו לצדדין, כאילו היתה מעכבת עליו, זקף ידיו, שואל ומשיב כאחד:

"יודעים אתם, אחי בית ישראל, מה זכות עמדה לו ליהודה להגיע למלכות? שהיה מוכן תמיד למות על קידוש השם. כשעמדו ישראל על הים, היו השבטים מתנצחים זה עם זה. זה אומר: 'אין אני יורד תחילה לים'. וזה אומר: 'אין אני יורד תחילה לים'. – מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב תחילה ושבטו אחריו לתוך גלי הים וקידש שמו הגדול לעיני הכל, כמו שכתוב: 'בצאת ישראל ממצרים...היתה יהודה לקדשו'. לפיכך 'ישראל ממשלותיו'. אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: 'מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל'. – ועכשיו שאנו עומדים בפני מלחמת מצוה, שהכל יוצאין, אחד שבט לוי, אחד חכמים שמלמדים תורה לישראל, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה...חייבים אנו כולנו לעמוד על השונא ולכלותו. ומי שונא שלנו ולמי אנו משועבדים, אין אני צריך לאמרו בפניכם! ישראל בגלות אף שכינתא בגלותא. ואין גאולתו של ישראל שלימה עד שהשכינה נגאלת עמו."

הונפו ידיים, נפתחו פיות:

"מוכנים אנו, רבינו!"

"מוכנים אנו, אלופינו!"

עד שהכל מריעים בקע קול מצווח:

"ומהיכן לנו משיח של אמת, גואל צדק, מאחר שרומי הרגה כל זרע בית דוד ללא שיור?"

רטט אילם היה תלוי למעלה מראשיהם של כל הקהל:

"וכי הביאה רומי כליה על כל זרע בית דוד?"

נתרתע הציבור ונזדעזע, מתחנן בעיניו ובכל רמ"ח אבריו לר' עקיבא שישיב לשואל. הגביה ידיו. מיד דממו הכל, עד שנשמעה המייתו של ים, שלתוכה צללו דבריו:

"נשתייר חוטר מגזע דוד, שמעון שמו, ומכפר כוזבא הוא!"

קפצו רבים ושאלו:

"כפר שסמוך לבית לחם?"

נתגבר קולו של ר' עקיבא:

"הן, אחי בית ישראל, ומקרא הוא במיכה: 'ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי ישראל, ממך יצא לי להיות מושל בישראל'".[10]

מי הוא בר כוכבא וכיצד נודע לר' עקיבא עליו? כך מספר זאת אופטושו:

[...] בשחרית היה ר' עקיבא כותב איגרות. לאחר מכן נכנסו אצלו השלוחים מקיסריה, מדמשק ונהרדעא. משיצאו בא בהול יוחנן הנפח: "ר' עקיבא, כך היה מעשה." סיפר לו, שטיניוס רופוס הפרוקורטור, החזיר כמה אלפי חרבות, שנתחייבו היהודים לשגרן לקיסריה. לא הבין זה, שהנפחים קיצרו במתכוון את להבותיהן, שתהא הרשות פוסלתן ומחזירתן. לפיכך הטיל קנס עליהם וציווה להתקין חרבות אחרות במקומן. עכשיו שואל יוחנן הנפח לר' עקיבא, אם מסרבים חבריו לפרוע את הקנס.

חיבקו ר' עקיבא ואמר: "מוטב שיפסידו ממון ובלבד שיחזיקו בחרבות."

לאחר הצהריים נכנס אצלו חנן העשיר מקרטינגי. בשליחותו של תיאודוטוס, סרדיוט בלגיון הרומאי, בא למסור לר' עקיבא, שיליד כוזבא הסמוכה לבית לחם הוא ושמעון שמו.

חמש עשרה שנה לאחר החורבן, שעה שגזר דימטיוס קיסר להרוג כל זרע בית דוד, ברחו אבותיו לאלכסנדריה של מצרים. עד שהם שם, היו מתרחקים מן היהודים. בסיועו של טבריוס אלכסנדר, שהיה קרוב לקרוביהם, נכנסו ללגיון, תחילה האב ואחר כך הבן.

תיאודוטוס, שזריז היה, זכה ונתעלה עוד בשחרותו. תחילה שישמש בלגיון ו' שבבריטניה. בכ"ב שליד הריינוס ועכשיו נעשה 'פרימוס פילוס' וממונה על ששים קנטוריות שבלגיון ג' שבאפריקי.

לא ידע אדם בקרטינגי, שישראל הוא, מזרע בית דוד, ויליד כפר כוזבא. חנן העשיר, שהיה מספק תבואה לאותו לגיון ונפרע מתיאודוטוס, לא חשדו מעולם שישראל הוא. יום אחד נכנס לביתו ופרש עמו לחדר אחד והשביעו בתורה, שישמור בסוד כל מה שמספר לו. מיד שינה לשונו היוונית והתחיל מדבר ארמית. סח לו לחנן, שעוד בנערותו, אמר לו אביו, שעתיד הוא לפרוק עול רומי מעל צואר היהודים שבארץ ישראל. יודע הוא, שיהודה מתמרדת בסתר, מוכנה להזדווג לרומי. הגאולה קרובה. הוא, שמעון, מוכן לקבל על עצמו את הנהגת המרד. ממתין הוא לר' עקיבא, שבא ומעלהו לארץ ומספר ליהודים, שהצמיח ה' את צמח דוד למגר שלטונה של רומי.

אותו סרדיוט שלח לר' עקיבא חרב, שנתן טיטוס ללגיון השלישי אחר חורבנה של ירושלים, והיה חרות עליה: 'יודיאה דיוויקטא' (יהודה המנוצחת).. החרב היתה שבורה לחצאין.

ראה ר' עקיבא בשליחות זו רמז מן השמים, ותפס בשתי ידיו את החרב השבורה כשהוא מלא רטט של גיל. הציץ בעיניים תפוחות על שני חצאי הלהב ואמר:

"כן רומי נשברת."

ישב ר' עקיבא בצדו של השליח:

"עכשיו חנן, ספר לי על שמעון. בן כמה הוא? מה שיעור קומתו? היאך קלסתר פניו? ספר כל מה שאתה יודע."

התחיל חנן מונה שיעור קומתו של שמעון, מידת רוחבו, גילו שקרוב לארבעים, אף-על-פי שנראה צעיר יותר בהרבה. כל אותו הזמן היה ר' עקיבא נרגש, מפוזר, עד שקפץ ועמד על המיסב והכריז:

"דין הוא מלכא משיח! – שומע אתה, חנן, בלעם נתנבא על דוד ואמר: 'דרך כוכב מיעקב'. ואני אומר: 'דרך שמעון מיעקב'."

משך אליו את היהודי מקרטינגי וסח לו בלחישה:

"נשבעת לשמעון לשמור סודו, אף אני משביעך אותה שבועה – עד שאני בא לקרטינגי הסוד בחזקתו עומד."

"רבי ומורי, הריני נשבע לך."

כיוון שחנן נפטר הימנו, התחיל ר' עקיבא מפסיע אילך ואילך לארכו של חדר ברוממות רוח ובפיזור נפש, והיה הסוד ממלא גופו ונשמתו, כמשה רבינו, שעה שהיה מפסיע ומטה האלוהים בידו ועל שפתיו: "אהיה אשר אהיה."

נענתה קרטינגי היהודית והעשירה בעין יפה. ימים מרובים היה לבו של ר' עקיבא נוקרו, ולא הוא בלבד – מי נעשה דבר למרד? הכל מודים שצריך שיהא אסטרטג, איש מלחמה – והרי המקום זימן להם איש מלחמה וחוטר מגזע ישי – שמעון מכפר כוזבא הסמוך לבית לחם יהודה.

לא הניח השם כוזבא את דעתו של ר' עקיבא, והתחיל מלים מתגלגלות בפיו: איש כזב...מים מכזבים...כזבן...שוא ושקר...דחה כל מלים הללו וכירכש ראשו:

"לאו, לאו, לאו."

היה מזרז פסיעותיו ופושט מן התיבה "כוזבא", לבוש אחר לבוש. פתאום נצנץ במוחו: "דרך כוכב מיעקב"..."דרך כוזבא מיעקב". כוזבא היינו כוכבא...הן, מעתה יהא שמעון נקרא "כוכבא", "בר כוכבא". "דרך בר כוכבא מיעקב!"[11]

ועוד מספר אופטושו על המוצאות והמבואות שעבר בר כוכבא מאז היה נער:

אותו היום נחה דעתו של סרדיוט תיאודוטוס, מי שהיה ממונה על ששים קנטוריות של הלגיון השלישי שבקרטינגי. ממתין היה כמה חדשים לר' עקיבא שיבוא. עוד שעה, שעתיים והוא מניח עליו שתי ידיו ואומר לו:

"הדין מלכא משיחא."

"כלום בא הוא ואומר?"

אותה שעה שחזר חנן העשיר מיריחו וסיפר לו הדברים, התחילו ספקות מנקרים במוחו:

כלום רשאי הוא להיות מנהיגם של יהודים, מאחר שאינו מבין את לשונם? לכשמזדמן לבי כנישתא, אינו יודע אפילו לחזור אחר דברי המתפללים. רחוק הוא כל ימיו מהם ומענייניהם, אחד דיבורם, אחד לבושם ומאכליהם זרים לו. מכל מקום מתגנדר היה ביחוסו, אביו נצר מבית דוד ואמו נינתו של הורקנוס בן יוסף, שהיה שנים מרובות שר של ירושלים.

עדיין נער, היה שוהה שעות ארוכות במחיצתו של סבא מצד אמו, זקן גבה קומה ושעיר שנסתמא. רומיים הם שניקרו שתי עיניו בפולמוס טיטוס, שעה שפרצו את החומה השנייה ונכנסו לירושלים.

אוהב היה תיאודוטוס לשמוע מפי סבא על אותו פולמוס ויותר מזה על הורקנוס, שטרדוהו אחיו מירושלים והלך ונשתקע בחשבון שבעבר הירדן.

כיוון שהתחיל סבא סגינהור מספר, נתרכך קולו ונשימתו נעשתה כבושה יותר. אותה שעה הפליגו דעתם מכוזבא ורואים עצמם בחשבון שבעבר הירדן.

הרי טרשים ומערות שבהם מוליכות לפלטין של הורקנוס וגונדאין שלו, שכולם גיבורי כוח. מכאן מצודתו פרושה על כמה וכמה שבטים ערביים, שפורעים לו מס.

תיאודוטוס דדיו שיעצום עיניו ומיד הוא רואה את הורקנוס שרכוב על סוס ערבי מקושט בזהב וכסף. גיבוריו יוצאים עמו להפרע משבט שבמדבר, שבעט בו.

והיה סבא סגינהור מונה שבחיו של הורקנוס, שחכם ופיקח היה ונתגדל בפלטין של תלמי פילופטר. ולאחר זמן, כשקבע ישיבתו בחשבון, היו שרים ומלכים משכימים לפתחו ליטול עצה מפיו.

ובשעה שאנטיוכוס אפיפנס ושבטי ערב הקיפו לפלטין ודרשו להביא את הורקנוס חי לפניהם, עמד וקיפח חייו, שהשליך עצמו וסוסו מהר גבוה לתהום עמוקה. ושהיה סבא מגיע לכאן, היו עיניו הנקורות מתרחבות והולכות והוא כולו נראה כשמשון, שעה שלפת את שני עמודדי התווך של הבית, שבו שונאיו מתהוללים ומהתלים בו,  והתריע: "תמות נפשי עם פלשתים". – וסיים סבא:

"קרובה נקמה לבוא."

קודם פטירתו גילה סודו לנכד בן התשע וציווהו לשמרו בלבו. בחשבון יש מערה לפנים ממערה ושם בכותל האבן שבמזרח טמונות מגילת יוחסין של בית הורקנוס ומגילת 'קוהלת', שכתב זה בעצם ידו על גבי הקלף.

שמר תיאודוטוס על הסוד ולא גילהו אפילו לאביו, שהיה קפדן ושתקן מטבעו ואינו מעורב עם בנו ולא כל שכן עם שאר הבריות.

והיה תיאודוטוס מסיים אורח חייו כאביו, מה הוא פרימוס פילוס, אף בנו פרימוס פילוס. אלא סמוך למותו שלח האב אחר הבן,שביקש להסיח עמו. מיד יצא תיאודוטוס מקרטינגי לדמשק. ובאותם ימים מעטים היו האב ובנו מרבים שיחה ביניהם. ביקש האב להביא לפניו כר המשי, שהיו נעוצין בו מוניטין ודונטיבות. הניח ידו הרחבה והכחושה עליהם וחייך בעצב:

"לא היה כדאי, תיאודוטוס.  חייך בני, שלא היה כדאי. עשו מכר בכורתו בנזיד עדשים ואני, נצר מבית דוד, מכרתי עולם הבא בשביל פחים של כסף וזהב הללו. אילמלי הורשיתי היום מבראשית זורק הייתי כל אלו...משתקע בארץ ישראל ויושב בתוך עמי."

לאחר שמת אביו חזר למקומו ובדרכו נתעכב בארץ ישראל. ראה ירושלים בחורבנה, בתיה הרוסים, שווקיה שוממים והמקדש עיי חרבות. הישיבה בעיר עדיין אסורה היתה ליהודים.

מצא יהודים בין החרבות. מהם שמוטלים על הארץ ומנשקים את האבנים, מהם שעומדים בתפילה ונראים כמשוקעים בכתלי המפולת, ומהם שהיו גועים בבכייה. אותה שעה נזכר בדברי אביו האחרונים:

"אילמלי הורשיתי להתחיל היום מבראשית, זורק הייתי כל אלו..."

שאל לבן לוויה שלו, ראש הקוהורטה הירושלמית:

"מאחר שאסור ליהודים לישב בירושלים, כיצד באים הללו לכאן?"

נצטחק הלה:

"לבכות הם באים ואנו גובים מהם מכס על הבכייה. ובאים ברבריין הללו עם נשיהם ובניהם לאלפים ובוכים. מכס זה דיו לפרנס לגיון שלם ולא הקוהורטה הירושלמית בלבד."

כיוון שנפטר קסטיוס הימנו, נטפל לו קול הבכייה והעלה לפניו פחד של ימי ילדות אשונים, שהיה מופלג מדעתו שנים מרובות. ילד בן עשר היה אותה שעה. מוסווים ברחו, הוא ואביו. מכוזבא לאלכסנדריה. שרידים אחרונים מבית דוד, נסתתרו מפני הרומיים. ואביו, שכיב מרע, נתחרט על אותה בריחה.

זכרון פחד זה הוא שהביאו למחר בין החורבות, עמד מסתכל בהן ולבו נעור:

"וכי עמד כאן המקדש?"

פקעת של חום עלתה בגרונו והעלתה הדם ברקותיו עד שקרא תגר על עצמו:

"מפני מה איני בוכה?"

אותה שעה היו עיניו ניחרות כאש. היה זה בעשירי באב, שבע וחמישים שנה אחר חורבן בית שני.

לא תיאודוטוס של עבר חזר לקרטינגי. דברי אביו האחרונים לא הניחו ידם הימנו. עברה שנה אחת, שנייה ובלבו גמל הרגש, שזכות היא לו שישראל הוא. לפרקים צפה בו ודאות, שעתיד הוא להיות מושיען של ישראל. וכשהיתה ודאות זו מתמעטת, התחילו הרהוריו מבעתים אותו. מזרעו של דוד הוא, אלא מהו כנגדו? דוד אלוהיו היה עמו, היכה משנאיו ושר תהילים, ואילו הוא תיאודוטוס? אף הוא מוכן להכות שונאיהם של ישראל. זה בלבד ולא יותר. ודווקא בשעה זו, שלא היה יכול לסלק ספקותיו, צפה בו הוודאות בלהבות. מיד הלך אצל חנן העשיר, נכנס עמו בחדרי חדרים וגילה לפניו כל סודותיו. לאחר שיחה זו יצא חנן העשיר בשליחותו אל ר' עקיבא.[12]

בפרקיו האחרונים של ספרו מספר אופטושו על המפגש בין ר' עקיבא לבר כוכבא ועל הכתרתו של בר כוכבא בידי ר' עקיבא כמנהיגו של המרד:

מעוטר בטלית ותפילין היה ר' עקיבא מהלך בחדר, מהרהר וממתין לתיאודוטוס, שנכנס בכל רגע וממתיק סוד עמו. עם שמפסיע אילך ואילך ועיניו עצומות, דומה היה עליו שלא עקיבא כאן, אלא שמואל הרואה, שבהול למשוח מלך על ישראל.

"שמא שאול? שמא דוד?"

עמד ר' עקיבא על מקומו. נכנס תיאודוטוס ונתעכב בפתח, גבוה, רחב כתפיים ועיניו של שר ומצווה.

היו שוהים שעה קלה, מסתכלים זה בפני זה, ועיניהם מאירות מחמת שמחה. פשט ר' עקיבא ידיו ונתקרב לתיאודוטוס, שהלך כנגדו. חיבקו ר' עקיבא ונשקו על ראשו והיה מבקש לקרוא עליו את המקרא: "ושמואל ראה את שאול וה' ענהו...זה יעצור בעמי", ולא אמר אלא:

"הדין מלכא משיחא!"

מלות הללו, תיאודוטוס היה מצפה להן ימים רבים. אותה שעה נתמלא חדווה גדולה, ואלו פניו מנוחת הארי שורה. הרכין ראשו לפני ר' עקיבא, כעומד בפניו של מלך, ושאל:

"רבי, יש אמת בדבר?"

משכו ר' עקיבא אליו:

"הן, תיאודוטוס, בני! כל הארץ כולה ממתינה לך."

קפץ תיאודוטוס ואמר, כאילו ראה עצמו אינו הגון לשליחות זו:

"לא מצא המקום אלא מי שמרוחק מאחיו ושבוי בין הגויים שהגלו את ישראל ושרפו בית מקדשו...כלום אין לו למקום אחר זולתי?"

ציית ר' עקיבא לדברים הללו ולא היו חדשים עליו:

"קולו של מי הוא שומע?"

"שמא של משה!"

"...מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?"

היה בודק אחר מבטו של תיאודוטוס. גבוה היה זה מרבו, מציץ לתוך החלל שנתמלא אלפי עיניים. ננערו חושיו ומתיזים גיצים. יצאה אורה ממוחו והכל מסביב הדליל. הלכו הטענות ובטלו הספקות. אין אלא סימן, אות, שביקש מרבו, שה' בחרו מושיע לעמו.

הבחין ר' עקיבא בכך וחש רטט שבכתפיו. פתח ואמר לו:

"תיאודוטוס, שאלתני: 'כלום אין לו למקום אחר זולתי? מבקש הייתי לומר:'כלום אין לו להקדוש-ברוך-הוא אדם הגון ממני'...הלכך דע, בני, 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה'. רוצה הקדוש-ברוך-הוא והריהו לוקח בן אשה זונה וחבר ל'אנשים ריקים', את יפתח ועושהו גואל ומושיע לישראל. חלשה דעתך, משום שמרוחק אתה מאחיך ושרוי בין שונאינו, מה בכך? כלום לא היה דוד המלך שרוי בין הפלשתים שונאינו?"

הניח שתי ידיו על כתפיו של תיאודוטוס וסיים:

"דע, בני: כשם שמשה גדל בבית פרעה, בין שונאים של ישראל, כן גדלת גם אתה, על פי הדיבור, בין מחריבי ארצנו. משה גואל ראשון היה ואתה אחרון. מכאן ואילך, לא תיאודוטוס מכפר כוזבא שמך, אלא שמעון בר כוכבא."[13]

עקרון מרכזי בשיח הפוסט-מודרני, שלעולם לא יכול להיות תיאור אובייקטיבי, אלא רק פרשנות סובייקטיבית. ואם איננו יכולים לומר משהו אובייקטיבי, ואם איננו יכולים לקבוע אמת כלשהי, עשוי להשתמע מכך שבהבנת מה שאנו מכנים "המציאות האנושית" (או המציאות ההיסטורית), התודעות הנבדלות של הממשי, האפשרי והמדומה כרוכות זו בזו.

הטקסט שכותב ההיסטוריון יכול לכלול דברים אמיתיים או לפחות סבירים, ודברים אחרים שהם בלתי סבירים לחלוטין, וכן גם השערות מבוססות או בלתי מבוססות ואפילו דמיוניות. פערי ידיעה שההיסטוריון ממלא אותם בהשערותיו, יכולים להתמלא על ידי היסטוריון אחר בהשערות שונות  וכתוצאה מזה עשויה להתקבל עלילה היסטורית אחרת. ואם כך, בצל התפיסה  הפוסט מודרנית עומדת הטענה שההיסטוריון אינו יכול להגיע אל האמת ההיסטורית, אלא רק להבנות את ההיסטוריה כנראטיב, כי את העובדות "בונים" ולא "מוצאים" ונראטיבים הם תמיד אמירות אידיאולוגיות ולא רק מחקרים תיאוריים.

הן כשמדובר באירועי חייו של הפרט והן כשמדובר בתולדותיהם של מוסדות, של אומות – שום קבוצה של אירועים המתועדים בהיסטוריה של אלה אינה בגדר סיפור מוגמר ומושלם בעליל. ואם לא ניתן לשחזר את העבר באופן מלא ושלם, ואם אין להיסטוריון כפי שמציין יובל, "מושג מה בילע המוות לנצח" או שהוא "מתקשה לשחזר את המולת החיים, כי הוא חוקר רק את הספרות ששרדה אחרי ששאון החיים נדם",[14] אזי הסבריהם של ההיסטוריונים מותירים מקום להעללות סבירות אחרות שהדמיון הספרותי עשוי להציע.

בקרב ההיסטוריונים מקובלת אמנם ההבחנה שעל-פיה היצירה הספרותית-הבדיונית נתפסת כייצוג של המדומה, ואילו החיבור ההיסטורי נתפס כייצוג של הממשי. אבל כפי שטוען היידן וייט, "ספרות יכולה לתאר את המציאות לא פחות ממה שנחשב כמחקר".[15] על פי התפיסה האריסטוטלית, הספרות עוסקת באפשרי ולא רק במה שקרה באמת.[16] כוחה של הספרות אינו אפוא בממשי, אלא ב"אפשרי" שהוא מושא הייצוג של יצירותיה, וביכולתה באמצעות דמיונו היוצר של הסופר לשחזר "מארגי החיים דאז" ו"להקים מתים לתחייה בזכות התחשבות קפדנית עם המעט שכן ידוע לנו".[17]

כאמור, הפרשה ההיסטורית של מרד בר כוכבא עומדת בסימן של חסר רב של תיעוד היסטורי. נוכח חסר זה, הסופר יוסף אופטושו ביצירתו "רבי עקיבא" מאמץ את החירות הספרותית בתיאור המציאות ההיסטורית הנוגעת למרד בר כוכבא ובשעתוקה. האם מדובר כאן בהיסטוריה חלופית סבירה או בלתי סבירה? האם היא כוללת ביטויי אמינות הנחוצים ליצירת תמונה היסטורית משכנעת? אופטושו רואה בר' עקיבא לא רק כאידיאולוג של המרד, אלא גם כמחוללו וכגורם רב-השפעה המעורב בו מעשית ומשתתף בו באופן פעיל, ולא רק זאת אלא שהוא גם מי שגילה את בר כוכבא והכתירו. תיאורים אלה של אופטושו כסופר הם אמנם מדומים, אבל מצד שני – בהיעדרה של אמת היסטורית  -  הם עשויים אולי לשכנע את הקוראים במידת ההיתכנות של המציאות ההיסטורית שהוא מתאר על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות הידועות.

אופטושו מציג גרסה שלפיה בר כוכבא הוא צאצא של בית דוד, בדרך-לא-דרך עזב את כפרו ואת ארצו, התגייס לצבא הרומי, שירת בו כמפקד ורכש ניסיון צבאי, עד שהגיע שמעו לר' עקיבא שמצא בו את המנהיג הראוי לעמוד בראש המרד. האם מדובר בפיקציה ספרותית מאוזנת או שמא מופרכת לחלוטין? רומן היסטורי אמור להיות תואם במידה מסוימת לרוחה של ההיסטוריה, אם לא לחלק מפרטיה העובדתיים, אולם כיצירה ספרותית הוא ודאי יכול להתעלם מנתונים עובדתיים, לפשט אותם או למתן אותם בשל היותו בבסיסו תוצר דמיוני. ודאי שאין לדבר כאן על "דיוק היסטורי" או על "תיעוד היסטורי מהימן" שאינו בנמצא. אבל אופטושו נותן ביטוי לנראטיב היסטורי שאינו מתעלם מכך שבר כוכבא הוא בעל ניסיון צבאי ונמנה על בית דוד, שאם לא כן – ללא ניסיון צבאי וללא ייחוס – מה היה יכול להכשיר את הקרקע למנהיגותו בעיני ר' עקיבא ובעיני היהודים?

שאלת איכותו של הנראטיב שמציגים גם ההיסטוריון וגם הסופר, אמורה להסתמך על קריטריונים כגון המלאות היחסית של פרטי הנראטיב, העיצוב הפואטי של הנראטיב ועקביותו הלוגית. מן ההיסטוריון יידרש גם שימוש אחראי בכללי הראיות או בשיטות הניתוח, מחויבות שהסופר פטור ממנה לחלוטין, "ואם הוא נוטל על עצמו מחויבות לתיאור מהימן של ממשות, הרי זה בנוסף על ההזמנה שהוא מזמין את קוראיו לבנות ממשפטיו עולם מדומה. ובכל מקרה, דיווחו על המציאות אינו ישיר...לפיכך, בדיוניות מלאה אינה שקריות ואינה אי סבירות אלא תכונה אחרת של טקסטים".[18]

לסיום, מי הוביל למרד בר כוכבא? השאלות והתהיות הנוגעות לכך והתשובות הניתנות במחקר ההיסטורי לעומת אלה שהן פרי הדמיון הספרותי, מעלות את שאלת תוקפו וטיבו של נראטיב היסטורי, מנקודת מבט היסטורית ומנקודת מבט ספרותית, וכאן לסיום ראויים ומועילים דבריו של היידן וייט: "ברי לי שהתעקשות זו על קיומו של מרכיב בדיוני בכל הנרטיבים ההיסטוריים תעורר את זעמם של אותם היסטוריונים המאמינים שהם עושים דבר-מה השונה במהותו ממה שעושים כותבי רומנים, שהרי הם עוסקים באירועים 'אמיתיים', ואילו כותבי הרומנים עוסקים באירועים 'מדומים'. ואולם, הן הצורה והן הכוח ההסברי של הנרטיב אינם נובעים מן התכנים השונים שהוא אמור למסור. האמת היא שהיסטוריה – לאמור, העולם הממשי כפי שהוא מתפתח במרוצת הזמן – מקבלת מובן באותה דרך שהמשורר או מחבר הרומן מנסים להעניק מובן לעולם זה, דהיינו, באמצעות הקניית תוויה של צורה שאפשר להכירה, בשל היותה מוכרת, לדבר-מה שבתחילה נראה בעייתי או מסתורי. אין זה משנה אם העולם נתפס כממשי או רק כמדומה, הדרך שבה מקנים לו מובן אחת היא".[19]

---

[1] דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69, פרק 12, סעיפים 2-1.

[2] תלמוד ירושלמי, תעניות ד', ח'.

[3] חיים ליכט, ,על מותם של תלמידי רבי עקיבא", טורא, אסופת מאמרים, הגות ומחקר במחשבת ישראל, תל-אביב תשמ"ד; מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, ירושלים 1991, עמ' 220.

[4] Peter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, p. 114

[5] משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים י"א ג'.

[6] ישראל יעקב יובל, "שתיקת ההיסטוריון ודמיון הסופר: ר' אמנון ממגנצא ואסתר-מינה מוורמייזא", אלפיים, 15, 1997, עמ' 132.

[7] יוסף מאיר אופטושו (1954-1887) הוא סופר יהודי, נולד בפולין ובשנת 1907 השתקע בארצות הברית. הוא הרבה לכתוב רומנים וסיפורים היסטוריים שהידועים בהם  - "המרד האחרון" (1948) על רבי עקיבא ובר-כוכבא והטרילוגיה "ביערות פולין" (1921) שהוא רומן היסטורי רחב יריעה המתאר  את תולדות יהודי פולין במאה התשע-עשרה.

[8] יוסף אופטושו, רבי עקיבא, ספרית פועלים: תל-אביב 1955.

[9] אופטושו, שם, עמ' 306-303.

[10] שם, עמ' 314-310.

[11] שם, עמ' 195-193.

[12] שם, עמ' 343-339.

[13] שם, עמ' 344-343.

[14] יובל (לעיל הערה 6), עמ' 132.

[15] היידן וייט בראיון עם יפתח אשכנזי, הארץ 20.7.2013

[16] אריסטו, על אמנות הפיוט (פואטיקה), תרגום: שרה הלפרין, פרק ט.

[17] יובל, שם.

[18] מנחם ברינקר, "ספרות והיסטוריה: הערות קטנות לנושא גדול", בתוך: רעיה כהן ויוסי מאלי (עורכים), ספרות והיסטוריה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 41.

[19] היידן וייט, "הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי", בתוך: אלעזר וינריב (עורך), חשיבה היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, האוניברסיטה הפתוחה 1985, עמ' 321.